הסברים לכל!
קצת מצונזרים... הגרסה המלאה היא פריבילגיה רק של אחת מכן, והיא יודעת מיהי...
הבהרה: בשל אפיסת כוחות לא הייתה לי סבלנות לצנזר כמו שצריך. כל מי שמתחת לגיל 18 או מעליו, תישא בכל התוצאות של קריאת ההסברים הבאים, כולל התפלחות לטיסה להוואי בסוף קריאת הטקסט. מי שאינה מוכנה נפשית, רגשית ואמוציונלית וקטעים קשים לקריאה [וקצת סוטים במובן של התיאורים...], מוזמנת לא להמשיך. שיהיה ברור [הסתבכתי כאן עם האזהרה...]: המשך הקריאה היא באחריות הקוראת בלבד! אני מנערת את חוציני מכל אחריות...
נתחיל? נתחיל! נתחיל מזה שהוואי שווה.... אין לכן מושג בכלל... כמה חוויות רק מיומיים וחצי! רק חבל, מאוד חבל, שיש נעליים בעולם, נעליים כמו איתי, שזרק את המצלמה החדשה לפח עם כל השאריות של האוכל וסיפר לי על זה רק כשחיפשתי את המצלמה בשדה התעופה!!!!! א-ד-י-ו-ט-!-!-! נדמה שהכעס הזה לא נגמר לי.... עד כמה נעל אפשר להיות????? לטוס להוואי ולזרוק את המצלמה???? טוף... לא חשוב... זה לא יחזיר לי את המצלמה ולא את התמונות.... מרגיז שעד שאני זוכרת להביא מצלמה ועד שקניתי מצלמה חדשה - אין תמונות... הצטלמתי שם עם מישהו שהוא פשוט כפיל של בלומי, זה פשוט מדהים!!! בפעם הראשונה ראיתי אותו על החוף והתחלתי לצבוט את איתי ולשאול אותו אם זה כואב....וזה כאב! הייתי בטוחה שזה אורלנדו, אבל לא היה לי הגיוני שהוא מסתובב ככה חופשי על החוף בלי פפרצי/שומרי ראש/חברים/קייט/זבל אחר:_____. בקיצור, נכנסתי לקטע מטורף... שתבינו - בקטעים האלה אני כל כך ביישנית שזה מדהים... אני לא אגש למישהו ברחוב בחיים, אפילו אם זה היה מישהו שהכרתי פעם והיום אנחנו לא בקשר - אני לא אגש לשאול מה נשמע כי אני מתביישת... אז אני, מלכת הביישנות, לוקחת את עצמה, משאירה את איתי ההמום בבר מאחורה, והולכת אליו רק כדי להסתכל לו בעיניים... מאה אלף פעם הלכתי וחזרתי לבר וזה היה ממש מצחיק, עד שבסוף איתי בא איתי, נעצרנו מולו ואיתי שאל אותו "אקסקיוז מי, אר יו אורלנדו בלום?" והוא הסתכל במבט כזה מוזר.... ומה שממש ממש מצחיק הוא שכשעמדנו מולו, עוד לפני שאיתי שאל אותו, ידעתי שזה לא הוא, דומים דומים - אורלנדו יש רק אחד! ואז, במקום לברוח משם בבושת פנים, איתי וג'וליאני (ככה קוראים לכפיל... הוא מאיטליה) פשוט התחילו לדבר ולדבר ולדבר ואיתי מתיישב לידו וממשיך לדבר ולדבר ואני רק מתה לעוף משם, כולי מתביישת... אבל - מהפה הענק של איתי יצא קצת טוב... ג'וליאני הצטרף אלינו לבר, ושם סופסוף הצלחתי גם אני לפתוח את הפה קצת, הזמנו אותו למסיבה שהייתה אצלנו במלון באותו ערב והוא הבטיח שהוא יבוא... ואכן - באותו ערב הוא בא והוא היה חתיךךךךך..... וכל כך הזכיר לי את אורלנדו שזה כאב!!! עם השיער הקצת ארוך הזה... כמו שיש לו בתמונות החדשות חדשות של אביה, אבל לא עד כדי כך חלק, קצ יותר גלי כזה... ואני נמסתי פשוט... אני לא יכולה לתאר לכן... רקדנו קצת ושתינו קצת (רק קצת! חוצמזה שאין הרבה אלכוהול בקוקטיילים בהוואי...) ואז איתי החליט שהוא עייף וירד לחדר, והשאיר אותי עם ג'וליאני! ואני, חסרת אונים, ממשיכה לרקוד איתו עוד כמה דקות, עד שפתאום הדי-ג'יי החליט לשים טנגו! מה הקשר טנגו באמצע החיים??? עוד נעל אחד לאוסף! באמצע המסיבה הוא עובר לי לשירים שקטים כמו טנגו-אים וסלואו-ים למיניהם... בכל אופן, לפני שהספקתי להגיד "אורלנדו בלום", ג'וליאני תופס אותי ומתחיל להוביל! ואני, משתפ"ית שכמוני, מפנטזת על אורלנדו ורוקדת איתו... אני שקועה לי בחלומות, שרה לעצמי את הסלואו שהתנגן (לא זוכרת מה הוא היה כבר...) וקולטת שהוא מחרמן אותי בטירוף! מי הוא חושב שהוא??? מה היד שלו עושה על ישבני הקט והענוג??? למה הוא מנסה לעשות לי היקי בצוואר??? מה נסגר איתו??? אני והקליטה המהירה שלי.... האינטרנט באוניברסיטה זז יותר מהר מהמוח שלי!!! בכולופן, החזרתי לו את הידיים למקום הנכון וכשנגמר השיר התיישבתי בבר, אז הוא בא אחרי ושאל אותי אם הכל בסדר... הוא היה ממש נחמד. אמרתי לו שאני יורדת לחדר אז הוא ליוה אותי למטה [איזה מוזר זה להגיד "ירדתי לחדר"... כי המסיבות היו על הגג של המלון, אז בעצם יורדים לחדר, לא עולים...], נעמד על המשקוף כזה כמו בסרטים ושאל כזה "נו גוד נייט קיס פור ג'וליאני?" כמעט התחלתי לצחוק אבל לא רציתי להעיר את איתי אז הבלגתי, נתתי לו נשיקה על הלחי ואמרתי לו לילטוף. לא עוברות דקותיים ואני שומעת דפיקות עמומות, לא מצליחה להחליט אם זה מהחדר שלידנו/מעלינו או מהדלת... הימרתי על הדלת. הלכתי לפתוח אותה והוא עומד לו שם, שואל אם בא לי ללכת מחר לסרט כי הקולנוע עובד מחר [שם הקולנוע לא עובד בכל יום...] אמרתי לו שאיתי ואני נשמח לבוא, וקלטתי את ההפתעה על הפרצוף שלו כשהזכרתי את איתי... זה היה מצחיק. קבענו שהוא יבוא לחדר שלנו ב12, נצא לאכול משהו ואז נלך לסרט. הוא ניסה להסביר לי על מה הסרט ואני *מפגרת!* לא הצלחתי להבין... משהו על חתול מצחיק וסיפור ידוע עם תכנית טלויזיה... *מפגרת! כבר אמרתי?* אחרי שהתייאשתי מלהבין על מה הסרט - אמרתי שאני עייפה ורוצה לישון, אז הוא תופס לי את הסנטר כזה ומדביק לי נשיקה. כמעט הכנסתי לו סטירה, אבל הייתי עייפה מדי... למחרת הוא בא, אכלנו צהרים והגענו לקולנוע! מה אני רואה שמציג? גארפילד!!! ברקע יכלו לשמוע אסימונים קטנים נופלים.... *מפגרת!* חתול, מצחיק, טלויזיה? איך לא ניחשתי??? ואיך הוא לא זכר את השם שלו??? תעלומה... אז נכנסנו לסרט שאגב, היה אדיר, מצחיק בטירוף, ובאמצע בערך [אין להם הפסקות בסרטים!!!] איתי קם ועבר לכמה שורות מתחתינו. לא ידעתי מה קרה, התחלתי לקום וללכת אחריו וכל האנשים בשורה התחילו לצעוק לי "סאקה סאקה" או משהו דומה, הבנתי שאני מפריעה וחזזתי לשבת במקום שלי... בקיצור - ג'וליאנו לא הפסיק ללטף אותי בכל מקום אפשרי... בהתחלה החזקתי לו את הידיים רק כדי שלא ילטף, אבל הוא פשוט לא הפסיק!
מצונזר
הסרט נגמר, יצאנו מהאולם והיה כבר ערב, הלכנו למלון שבו הייתה המסיבה התורנית [יש להם ימים קבועים כאלה, בכל יום יש מסיבה במלון אחר], קצת שתינו [נדלקתי על משהו שנקרא "ממבו", זה טעים!], ורקדנו המון המון המון. שוב, כרגיל, לאיתי נגמר הסוס בשתיים [הוא פשט לא מסוגל להשאר ער אחרי 2 וחצי, זה מדהים!] אז הלכנו שלושתנו למלון שלנו. הגענו לחדר, איתי נכנס לאמבטיה ואני הייתי כזה במבואה [איזה מילים יש לי! זה הלובי הפצפון הזה של החדר...], ג'וליאני אומר לי "קום היר פור אה מינט", יצאנו למרפסת, התיישבנו על הכיסאות ופשוט לא יכולנו לזוז... צעקתי לאיתי שיזמין שירות חדרים עם שני קוקטילים [זהו, בשלב הזה הכרזתי שאני מכורה לקוקטילים של הוואי], ומזל שהם הגיעו מהר. איתי הלך לישון ואנחנו ישבנו במרפסת ודיברנו על מלא מלא דברים... דיברנו על אלוהים [והוא חושב כמוני] ודיברנו על הצבא והחיים בכלל, על המצב בישראל ועל הוואי ועל לימודים בכללי, על השד הטוב והשד הרע שיש בכל אחד מאיתנו... כלמני דברים שמדברים עליהם רק בשעות הקטנות של הלילה.