זורקים - קצת ארוך.

[מיכל ק-ש]

../images/Emo41.gifמזכיר לי שאלה שרציתי לשאול כבר

מזמן: אתם מאפשרים לילדים לאכול תוך כדי הליכה, משחק וריצה?

 

[עוד נועה]

לא ככלל - לפעמים במצב מיוחד

כשאין זמן או משהו מעין זה. ממש לא אוהבת לראות ילדים בגן משחקים, משחקיה, גן חיות וכו' מסתובבים עם אוכל ביד. אני תמיד בעד הפסקות אוכל מסודרות. כמה שניתן כמובן.

 

[מיכל ק-ש]

גם אני. אגב התכוונתי גם לבית ולא רק

מחוצה לו. האם גם בבית אתם מקפידים שהילדים יאכלו בישיבה, או נותנים להם לאכול תוך כדי עשיית דברים אחרים ובכל החדרים?

 

[מרב של ערן]

גם לא, אבל עכשיו אני יכולה לענות לא

בקצרנות (משום מה לאחרונה אני גם צריכה לעבוד

) בבית - אוכלים אך ורק ליד שולחן האוכל. אני מרשה לרדת, ללכת לשחק ולחזור, אבל אוכל אך ורק ליד השולחן. לא בסלון, לא בחדרים. ההרגל הזה כל כך מושרש אצל יהב, שפעם אחת לקחתי אני עצמי ביסקויט והתיישבתי על הספה בסלון, והוא פצח בזעקות שבר ושלח אותי לאכול ליד השולחן. מקפיד על החינוך של אמא שלו

גם מחוץ לבית - אם רוצים לאכול, עוצרים, מפסיקים את הפעילות ואוכלים. לא אוכלים תוך כדי משחק. כל זה הוא בעיני חלק מהחינוך לאכילה נכונה. המגיפה של העולם המערבי כיום היא השמנת יתר, וחלק מהסיבה למגיפה הזו היא תרבות אכילה קלוקלת, שבעיני אחד מסממניה היא האכילה מול הטלויזיה, אכילה תוך כדי משחק, נשנונים אין סופיים בין ארוחות וכד'.

 

[סאני המצליחה]

הגישה שלך היא מעולה לדעתי מרב!!!!

אין לי שולחן אוכל

וגם לא במטבח לצערי. גם אני הייתי רוצה שיהיה מעיין "סדר" בנושא הזה אבל אמיר אומר שאני "פולניה" ושאני אפסיק להיות כזו. יש לנו שולחן במרפסת (סגורה) שאנחנו אוכלים שם לפעמים אבל לרוב ביחד עם ליהי על כסא האוכל בסלון... וכן, מול הטלויזיה לפעמים למרות שאני נגד אבל כנראה שאין לי מילה בבית

 

[מרב של ערן]

אי אפשר להעביר את השולחן

מהמרפסת למטבח / פינת אוכל? מעבר לזה, אני חושבת שאם זה עקרוני לך, את צריכה לשבת עם אמיר וביחד לקבל החלטה באיזו דרך נוהגים.

 

[סאני המצליחה]

על זה נאמר פולני במשפחתנו

מכיוון שהוא שונא לקבוע מראש איפה עושים מה ומתי. הוא יותר בעד ספונטניות. אולי כי אצלו בבית לא הרשו כ"כ לאכול בסלון ובמיוחד לא ללכלך אז הוא בעד גישה חופשית יותר. אני אנסה לדבר... נראה מה יצא מזה. אה. ואת השולחן אי אפשר להעביר כי הוא ע-נ-ק

הוא היה מיועד להיות שולחן גינה מעץ מלא מפלצתי שאמיר בנה (רצ"ב הגודל: 2.20 אורך 1.20 רוחב) ולא אפשרי בשום מקום אחר בבית להניחו. תאמיני לי שאני יצירתית ואם היה אפשרות אפילו של שולחן אחר ישן ולשפץ, הייתי כבר עושה זאת בכייף. אבל אפילו ההורים שלו לא רוצים להיפטר מהשולחן הישן שלהם

. חבל...

.

 

[חנה של ליאור]

לא בדיוק

אני לא מרשה להתרוצץ עם האוכל בבית אבל אני מרשה לרדת מהכסא, ללכת לשחק ולחזור למטבח לקחת עוד ביס. זה נכון בעיקר כשאנחנו עדיין יושבים ליד השולחן ולשיר נמאס לשבת.

 

[עמית@]

לפעמים.

כשמטיילים ואנחנו מכרסמים משהו, למה לא תמר?

 

[מיכל ק-ש]

קראת לי תמר?

 

[עידית ד]

קרעת אותי עכשיו מצחוק ../images/Emo6.gif

ולשאלתך אני פולניה העיקר שיאכל, לא משנה לי איך העיקר שהאוכל יכנס לפה. כשזה מתחיל להיות מוזגם (דילוגים, מריחה על הספה וכו') אני עוצרת.

 

[מרב של ערן]

והפולניה של האוכל לא מתנגשת

עם הפולניה שדואגת לניקיון הספה?

 

[עידית ד]

את כבר מזמן יודעת שלא

את זה את ירשת

אני מוכנה לעשות שלחר מנגל על הספה העיקר שיאכל...

 

[מיכל ק-ש]

באמת, הילד כל כך רזה שצריך לעשות לו

מנגל על הספה....

 

[עידית ד]

טפווווווווווווווו ../images/Emo57.gif ../images/Emo57.gif

 

[עמית@]

לא ../images/Emo3.gif

התכוונתי שאם *אנחנו* אוכלים, למה שתמר לא תאכל? (וזו המשמעות של "למה לא תמר"..)

 

[מרב של ערן]

לא.

 

[נועה 36]

לא תוך כדי פעילות פיזית

כשהוא היה קטן יותר היינו מסתובבים עם חטיפים, אבל אם הוא רוצה חטיף, הוא צריך להפסיק את המשחק, לשבת ולאכול ולא לשחק עם חטיף ביד. בבית הוא לא מסתובב עם אוכל ביד, אלא יושב ואוכל באופן מסודר, אבל זה יכול להיות גם בסלון מול הטלוויזיה (עיקר התזונה של איתי בחודשים האחרונים זה פופקורן).

 

[גוליגל]

../images/Emo41.gif שאלה לגבי אכילה ביחד כמשפחה

כמה אתם מקפידים על זה? אתם מנסים לשוחח כולם יחד? או שהגדולים מדברים

והקטנים מקשיבים? אם ילד רוצה לקום מהשולחן ולא להמשיך לאכול, תמיד מרשים? גם בארוחה אצל הסבים, למשל? יש גיל בו לא מרשים לקום יותר? מהו? (25?) איך עושים את המעבר בין להרשות ללא-להרשות? אני שואלת בגלל משפחות שאני רואה סביבי - ילדים בני 8-7 שקמים מהשולחן באמצע הארוחה או לחליפין עושים את המוות

עד שמרשים להם - ולא הייתי רוצה את זה אצלי. זה לא נעים לי. אבל עם תינוק שעוד רק יונק אני חכמה מאוד, בתיאוריה.

 

[מ א י ה ועוד3]

נגעת כאן במשהו עקרוני אצלי.

קודם כל, אנחנו די מקפידים. באמצע השבוע קצת פחות, כי הקטנים אוכלים בשולחן הקטן של איקאה, ביחד, ואני לצערי לבדי בשולחן הגדול (ככה הם מעדיפים). כעקרון, אנחנו מושיבים אותם ביחד. כל עוד אני גם אוכלת, וזה בדרך כלל רק אחרי שהגשתי להם, אני לא מרשה לקום כי צריך לשטוף ידיים אחרת הם מלכלכים את כל הסלון. אחר כך, אני הרבה פעמים בודקת שהם יושבים לפחות רבע שעה, כחלק מארוחה משפחתית. אני בהחלט לא מכריחה לאכול ואפילו לא בודקת מה בצלחת, אבל אומרת שישארו איתנו כדי להנות מחברתם. הרבה פעמים הם פתאום כן רוצים לאכול (אולי קודם ניסו פשוט "לעשות גלים"? לא יודעת). אם יש משהו חשוב, כמו צריך פיפי או שהם לא מרגישים טוב וקשה להם, או שהם מאד מאד עייפים ועצבניים באופן חריג, אני כמובן לא מתעקשת. כשהם מגיעים לשלב ההצקות ההדדיות, אפילו אם לא אכלו טוב, אני מורידה מהשולחן (בבחינת: אם אתה לא מתעניין באוכל, אתה כנראה לא רעב). אצל סבא וסבתא אנחנו גם מתעקשים שישבו איתנו גם אם הם לא אוכלים. שוב, לא בחינוך יקה כזה שלא מרשה לקום מהשולחן. א-ב-ל, מי שקם מהשולחן לא חוזר לאכול. מי שקם מהשולחן מצופה להעסיק את עצמו בשקט עד שהאחרים יסיימו, בלי להפריע להם. כשאנחנו אוכלים ביום שישי ושבת ארוחות משפחתיות גדולות, ליד השולחן הגדול, אנחנו מדברים ביחד. כל אחד יכול להשתתף, אבל אני מונעת צחקוקים, נסיונות לנשוף דרך הפסטה, נסיונות לעשות מזיתים שמן וכד', כי זה ממריד את כל השולחן ובסוף יש מלחמת אוכל. אנחנו בהחלט משוחחים ומדברים, בדרך כלל על מה נעשה מחר, מה עשינו השבוע, תמוז מספרת לנו אירועים מהגן ואנחנו מספרים לה. בקיצור, מין בלגן מאורגן כזה, מאד נחמד ונעים. בכל מקרה, כשקמים מהשולחן אנחנו מתעקשים (כמו בגן, דרך אגב) שיפנו את הצלחת שלהם. עידו גם מתעקש שבמקרה ואני הכנתי את האוכל יאמרו לי תודה, ואני משתדלת לזכור הפוך. אנחנו משבחים על אוכל טעים בקול ובאדיבות, כדי להנעים למבשל אחרי הזמן שהשקיע.