זורקים - קצת ארוך.

[עמית@]

דומה מאוד לאיך שאצלנו.

למרות שלי יש רק אחת.

 

[נועה 36]

ואיך זה אצלנו

אנחנו בפירוש מקפידים על ארוחה משותפת. אחת ביום באמצע השבוע ושתי ארוחות ביום בסוף השבוע (ארוחות בוקר הן לא הצד החזק אצלנו). גם אם איתי לא רעב, הוא צריך לשבת איתנו לפחות חלק ניכר מהארוחה. אצלנו כולם משוחחים. על מה שקרה להם במשך היום. על דברים בחדשות. איתי שואל הרבה שאלות ומקבל תשובות. רוב החינוך המתמטי שלו מתרחש ליד שולחן האוכל. זו החלק ביום שבו כולם מתעדכנים עם כולם ויש אווירה משפחתית וזה מאד חשוב לנו. לקום מותר אחרי שכולם גומרים לאכול. בארוחות משפחתיות, חלק מהילדים פחות ממושמעים ולכן, אם הם קמים, אני לא מכריחה את איתי לשבת איתנו ומאפשרת לו, אם אכל לפחות משהו, לקום ולהצטרף לאחרים. אני לא רוצה להפלות אותו לרעה לעומת האחרים, אבל אני רוצה שהוא יאכל קצת ולכן החוק המוזר הזה. איתי מכיר ומקבל את זה בלי בעיות.

 

[לבנה123]

נגעת במשהו שמאוד מטריד אותי.

אצלנו במשפחה זה אף פעם לא היה, ודווקא במשפחה של האקס שלי זה משהו שהיה ממש "קדוש" ואני זוכרת את זה כמשהו מאוד מאוד יפה. נורא קיוויתי שזה יהיה אצלנו גם ככה. לפחות ארוחת ערב כזאת. גם אם זה לא משהו שכולם תמיד נוכחים בו. אבל האמת? בינתיים אנחנו ממש לא רציניים. ולא עומדים בזה בכלל (קיוויתי שהיא תוכל לכל הפחות לצפות בנו). בעיניי זה הרגל חשוב גם לעתיד - לגיל מבוגר יותר שבו הם ממש לא בבית, ובקושי רואים אותם.

 

[נועה 36]

נועה עוד קטנה

בגיל שלה גם אנחנו עדיין לא הקפדנו על זה. זה נכנס כהרגל בשלב יותר מאוחר.

 

[סאני המצליחה]

באיזה גיל בערך התחלתם להקפיד?

 

[נועה 36]

אני כבר לא ממש זוכרת

אבל מהרגע שאיתי כבר ישב בכסא אוכל והיה מספיק עירני להשתתף איתנו בלי שזה יגרום לו לקשיים. נדמה לי שזה היה איפשהו במהלך השנה השנייה לחייו, בין גיל שנה לשנתיים.

 

[סאני המצליחה]

אז יש לי עוד קצת זמן...

 

[מרב של ערן]

כיום לא ממש מקפידים

כי זה די בלתי אפשרי. אדר וטקס השינה שלו הם בדיוק על השעה שיהב מתחיל את ארוחת הערב שלו, כך שיוצא שיהב אוכל לבד, עם תשומת הלב המלאה של אבא שלו, ואדר אוכל לבד עם תשומת הלב המלאה של אמא שלו, רק לא באותו חדר. ערן ואני יושבים לאכול אחרי שהם הולכים לישון וזו גם ההזדמנות שלנו להחליף כמה מילים שאינן קשורות לילדים. בסופי שבוע אנחנו מצליחים למשוך את יהב להחזיק מעמד מאוחר יותר, ואז ארוחת הערב מתאחרת עד אחרי שאדר הולך לישון, וכולנו יושבים יחד לאכול. אותו דבר גם אצל סבא/סבתא. מרשים לקום מהשולחן, למרות שאצל ההורים שלי לדוגמא זה קצת בעייתי בגלל המדרגות. לא מכריחים לאכול, אבל מבהירים שעם אכל לא משחקים (וגם לא עם המזלג של אמא, לא עם כוס הזכוכית של סבתא, ולא זורקים את האוטו התורן לתוך הצלחת של סבא

). אצלנו במשפחה וגם אצל ערן נהוג היה לאכול את ארוחת הערב יחד, ואני רוצה לשמר את המנהג הזה, אבל זה יצטרך לחכות עד שאדר יגדל קצת.

 

[מרב.]

אני משתדלת. ראיתי שזה גורם לאיתם

לאכול טוב יותר, בהתחלה לפחות. כיום אני חושבת שהוא אוכל בהחלט טוב יותר, אבל אני בהחלט רוצה ליצור את ההרגל החשוב והמשפחתי הזה מתוך מחשבה על העתיד. גם כשאני איתו בבית אני משתדלת לאכול יחד איתו. לא מתעקשת שישאר על השולחן, גם לא בארוחות משפחתיות- אין טעם. לא בגילו, בכל אופן, ולתחושתי זה לא נכון- לא אהבתי את זה בתור ילדה (לא שהיו כ"כ הרבה ארוחות משפחתיות..)

 

[אלמוג שלי]

לפי זה הילד שלי מאוד סקרן../images/Emo8.gif

 

[ליאור של חנה]

להלן הגירסה הנכונה...

אני, ליהי, אכלתי טוב עד לא מזמן

. אהבתי לאכול בכמויות קטנות כדי לטעום מהכל. פתאום שמתי לב שאוכל יכול להיות גם משחק. אני מבקשת מאמא כסא כדי שיהיה לי נוח יותר (המצאתי בשביל זה מילה - MUM) ואמא ישר מבינה אותי ומושיבה אותי עליו. אני אוכלת קצת כדי שיהיה לי כוח לשחק ואז מתחיל המשחק. אני מנסה להפוך את הצלחת לראות מה כתוב שם מתחת. אחר כך אני בודקת שהאוכל יכול לעוף - וכן, הוא עף !!! גם לצדדים וגם למטה לרצפה. הכי כייף זה להאכיל את הכלבה סאני. אני מגישה לה את האוכל שהיא אוהבת בכף ידי והיא אוכלת כ"כ טוב

אמא משחקת איתי גם. היא אומרת "נו נו נו" וגם אני אומרת לה "נו נו נו" וככה משוחחות המון המון זמן וזה כייף. אמא קצת מבולבלת. היא לא רואה שאני כל פעם אוכלת רק קצת ונהנית מהמשחק. לפעמים פשוט באמצע המשחק היא מפסיקה אותו. אבל כל כך היה לנו כייף לשחק ! אמא - גם אני רוצה להחליט. לא רק את. ואני לא מבינה למה את כועסת כשצריך לעשות משהו ואת חושבת שלא

 

[נועה 36]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif משחק באוכל זה באמת כיף גדול

 

[anguly]

../images/Emo6.gifאני בטוחה שזו הגירסה של ליהי...

 

[סאני המצליחה]

../images/Emo6.gif ../images/Emo9.gif כנראה שזו הגירסה של ליהי

ואולי באמת אני צריכה "לשחרר קצת את הרסן" כדי שהיא תוכל קצת להנות ובעתיד אני אוכל גם להנות מארוחה איתה.

 

[לבנה123]

ליאור - אתה גדול!

גדול, וצודק.

 

[מרב.]

גדול! זה מזכיר לי את הפסר שקראתי

אצל טאבי ביום שבת, עאלק ספר ילדים, אבל עם קריצה למבוגרים: "שוטי אמא שוטי". חובה לכל הורה, לראות גם את הצד השני...