[עוגיית קוקוס1]

היי... חדשה ../images/Emo9.gif

אני עדי, בת 17 ושלושה שבועות

יש לי שאלה... אני יכולה להעלות לפה גם סיפורים שלי [בנושא]?

 

[sh53]

בהחלט ../images/Emo45.gif

אנו כאן כדי לתמוך, לעזור ולייעץ ככל הניתן.

 

[החברים של דנה]

ברוכה הבאה:]

את מוכרת לי:O

 

[עוגיית קוקוס1]

חח יכול להיות :]]

בכל אופן... אני אשים פה פרק ראשון, ואם תאהבו אז אני אשים עוד אחד

אוקע? ובבקשה תהיו עדינים

פרק 1 הם ישבו זה לצד זה, על ספסל אבן קר ומוצל בבית הספר. מובכים קלות, הביטו מטה והשתדלו שלא להתקל בעיני השני. כעבור 5 דקות של שקט שרק נהיה יותר ויותר מתוח, ים פתחה את פיה. "למה אתה לא אומר כלום..?" שאלה. עיניה הצליחו לטפס מעט מעלה במאמץ מסוים, ונתקעו בגובה ספסל האבן עליהם ישבו. "לא יודע... אין לי כל כך מה לומר," ענה, ועיניו מביעות כנות ובלבול קל. שתיקה קלה. "אני אתגעגע אליך," לחשה ים. היא הרימה את מבטה בחשש. גם הוא הרים את מבטו, ושניהם בהו זה בעיניו של זה במין רגע טיפשי שכזה, שכן הדבר רק הביך את שניהם יותר ממה שהם כבר היו קודם. "גם אני אתגעגע אלייך, המון." ענה. "א... אבל זה רק שבוע, נכון? כאילו, המסע הזה לפולין זה כולה שבוע. זה יעבור צ`יק צ`ק. ...נכון?" היא חייכה חיוך מאולץ. "כן, זה יעבור מהר. " הוא השפיל את עיניו במבוכה שנית, וחייך לעצמו במבוכה והוסיף, "..רק שהמסע לפולין זה שבועיים..." הבעה קלה של פליאה חלפה על פניה של ים, אך היא התעשתה על עצמה ומיהרה למלמל, "אה, לא נורא, שבועיים זה- זה כמו שבוע רק... אמ.." בן שם לב למצוקתה ונחלץ לעזרתה. "..רק שזה כפול 2?" שניהם פלטו נחירת צחוק. "כן..." דקת שתיקה. מתח כבד הורגש באוויר. "טוב... אני צריך ללכת. הריכוז עומד להתחיל." אמר. הם קמו מהספסל בהיסוס והתקרבו זה לזו. הם התחבקו חיבוק חזק, וים שאפה את ריחו ואת מגעו. בן נשק לה נשיקה עצובה אחת, ונפרד ממנה. מבטה הכחול עקב אחרי דמותו ההולכת ומתרחקת, ומבטה נדד לשעון-היד שלה. הריכוז מתחיל רק עוד 10 דקות. תגובות בבקשה

 

[sh53]

../images/Emo99.gif

עודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד

יש המשך?

 

[החברים של דנה]

../images/Emo45.gif!!!

 

[החברים של דנה]

כתבת פעם באחרי הצלצול נכון?

 

[עוגיית קוקוס1]

כה ../images/Emo9.gif

 

[עוגיית קוקוס1]

פרק שני ../images/Emo9.gif

ים פנתה חזרה לכיתתה, למרות שידעה שהיא תהיה ריקה מאנשים, כי כולם הלכו לריכוז... היא הרגישה צורך להיות לבד, ובמילא לא היה לה לאן ללכת. זה לא שהיא לא רצתה לנסוע לפולין. היא רצתה. אבל לבה לא היה יכול לשאת את זוועות העבר ההוא. היא ידעה שהיא לא תוכל להתמודד עם זה... לא יכלה לשמוע את זה, לקרוא את זה, ושלא לדבר על לראות את זה במו עיניה. היא התיישבה על שולחן וניסתה לעודד את עצמה בהרהורים. דמעות מלוחות ניצנצו בזויות עיניה כשלפתע בר נכנסה, ובידה פלאפון. בראותה את בר ניגבה את הדמעות באצבעותיה בזריזות וחייכה חיוך עצוב. "היי ים, יש לך ת'טלפון של סופי? הריכוז מתחיל עוד 5 דקות והיא נעלמה ומחפשים אותה בכל מקום," אמרה בר בהתרגשות. "אה... כן..." ענתה ים, התחילה לפשפש בתיק והוציאה את הפלאפון שלה. בר שלחה מבט בוחן בחברתה. "אמ... ים? את בטוחה שאת בסדר?" שאלה בחשדנות. ים הרימה את מבטה מהפלאפון ושלחה אליה מבט תמים. "למה שאני לא אהיה בסדר?" "נו ים, בחייך. אנחנו מכירות מכיתה ו` בערך. את יכולה לספר לי." באותו רגע ים הרגישה אסירת תודה לבר. היא הרגישה כל כך לבד. "אוף, בר! למה הוא לא היה יכול להשאר פה, איתי?" שאלה בעצב. בר ניגשה אליה והצטרפה אליה על השולחן. "היי... היי, מה קורה איתך, ילדה?" שאלה בטון מעודד, וחיבקה אותה. "את הרי יודעת איך הוא מרגיש בקשר לנושא הזה. סבא וסבתא שלו ניצולי שואה. אז הוא מרגיש חובה רגשית. את יודעת איך הוא. בחור רגיש שכזה." היא חייכה בשובבות. "ואל תשכחי... סה"כ שבועיים." ים חשפה חיוך מבוייש. "תודה..." בר חייכה חיוך רחב. "ידעתי שתיהיי בסדר! אוייש, אני אתגעגע אלייך!" אמרה וחיבקה אותה. אחרי שבר הלכה, דמעה מלוחה גלשה במורד לחייה של ים.

 

[sh53]

זה כל כך כיף לקרוא את זה

ולהיות במתח כל הזמן

יש בזה משהו אחר לעומת ספר, כי ספר תמיד נגיש, פה נשארים עם הסקרנות עד שאת תחליטי מתי להמשיך. אז יש המשך? פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז

 

[השמש זורחת תמיד]

היי עדי..

אני קרן.. {טוף את מכירה אותי מפורום אב"ה} סיפורים מתקבלים בברכה ואף בשמחה.. =)

 

[עוגיית קוקוס1]

אמ.. פרק שלישי? ../images/Emo9.gif

ותודה לכל התגובות.. זה חימם לי ת'לב

כשים חזרה הביתה, היא עלתה ישר לחדרה, התיישבה על מיטתה וקברה את פניה בכרית. "אוף אוף! מה קורה איתי?" אמרה לעצמה. "למה יש לי את ההרגשה המעצבנת הזאת בלב, שמשהו רע הולך לקרות...? שום דבר לא יקרה, ואני יודעת את זה! וזה סה"כ שבועיים!" היא התיישרה לצורת ישיבה מזרחית על המיטה, ושקלה ברצינות אם להתקשר אליו ולבקש שלא ילך. היא כמעט וסיימה לחייג כשנזכרה לפתע שהוא יהיה תקוע בריכוז ההוא לפחות עד שבע בערב. עוד לא הניחה את השפורפרת חזרה, וכבר נשמע צלצול הפלאפון שלה מאחוריה. "הלו?" "היי..." "בן!" ליבה קפץ למשמע קולו בטלפון. "היי! אתה לא.. כאילו.. אמור להיות בריכוז עכשיו?" בן צחק. "הם לא עד כדי כך פאנאטים..! הם עדיין משחררים להפסקות מדי פעם. חוץ מזה, התגעגעתי.. מה, אסור להתגעגע?" ים חייכה. ולשם שינוי, החיוך היה אמיתי.

 

[עוגיית קוקוס1]

../images/Emo10.gif

 

[sh53]

גם אני מחייכת לא רק ים ../images/Emo13.gif

יש לך עלילה בראש להמשך או שאת כותבת ותוך כדי העלילה "מגיעה" יחד עם המחשבות?

 

[עוגיית קוקוס1]

בעיקרון היא בראש...

אני כותבת על המקום

פשוט תוך כדי כל הזמן צצים רעיונות חדשים... להמשיך?

 

[sh53]

בהחלט, מה השאלה? ../images/Emo13.gif

 

[עוגיית קוקוס1]

אז אוקע =)

צ'פטר פור4 =) -------------- ביום שבו היתה השכבה שלה אמורה לטוס, רצתה ים להשאר לשון עד מאוחר. אך מכיוון שלילה קודם שכחה לסגור את התריס של החלון, האור נשפך על פניה והיא נאלצה להתעורר בשמונה בבוקר. היא ניסתה להירדם שוב. התגלגלה לצד השני, התהפכה, שכבה על הבטן, על הגב- אבל הכל היה לחינם. זהו, היא התעוררה, ועכשיו היא תצטרך לקום לעוד יום משעמם. היא נסתה לחשוב על סיבה טובה בשבילה לקום, אבל הראש שלה היה ריק. היא כמה בעצלנות ובאי-חשק מובהק, והלכה להתקלח. ים לא יצאה מהבית כל אותו יום. דיכאון כבד שרר עליה, והיא הרגישה בודדה מתמיד. כל חברותיה נוסעות, והיא תשאר פה לבד. יהיה עליה לקבור עצמה עמוק בשיעורי הבית, אם תרצה להשאר בחיים עד שובם לארץ. השבוע הראשון שעבר היה פשוט סיוט. היא כמעט ולא יצאה מהבית, אלא לקניית אוכל או לבית-הדאר הקרוב, לבדוק אם יש מכתב ממישו מחבריה. ביום שישי, שכבר נואשה מללכת לדואר ולקוות למן מכתב מסכן, גמלה בליבה החלטה- אם גם עכשיו לא יהיה מכתב, היא מפסיקה ללכת לדואר. אך כשהביטה לתוך התיבה, באמת נחה שם גלויה. לא היה גבול לאושר שהציף אותה. זה בהחלט לא מכתב, אבל זה גם משהו... ביד רועדת הפכה את הגלויה וקראה מה היה כתוב מאחוריה. הכתב היה קטנטן וצפוף. "לים המתוקה שלי!!! אנחנו הגענו והכל בסדר נורא עצוב, ויש המון רגעים קשים טוב שלא באת חוץ מזה נורא כיף פה, ועושים הרבה צחוקים קיבלתי חדר מגניב, את היית אוהבת אותו קיצר נגמר לי פה המקום אז ביי ביי ותעשי חיים! חברתך שתמיד תמיד איתך, בר נ.ב בן מוסר ד"ש" ככל שים קראה יותר ויותר, ליבה הוצף ביותר ויותר אושר והיפר- אקטיביות. אך כשהגיעה לתחתית הגלויה, היא הייתה נסערת כל כך, עד שפשוט היתה חייבת לעשות את הדרך הביתה בריצה רק כדי להפיג את המרץ שבא אליה פתאום. כשפתחה את דלת-ביתה בסערה, אביה היה בסלון וקרא עיתון. הוא הרים את מבטו והופתע לראות את בתו כל כך זורחת ומאושרת. והכי מוזר, גם מתנשפת. "..ים? את, אמ, בסדר?" ים הנהנה בשמחה, וחיוך רחב מקיף אותה. "טוב... רק תחזירי תחלב למקרר. הוא יתקלקל," אמר. "אוקי!" אמרה ודילגה באושר למקרר, ואז עלתה לחדרה כשדילגה במדרגות שתיים-שתיים. אביה שלח בה מבט חשדני אחרון, וחזר לעיתון. בחדרה קפצה ים על המיטה בבום אדיר. "יוו!! אני לא מאמינה!! הם בסדר, למרות הכל!" אחרי שנרגעה מעט, נשענה כנגד הקיר וחיבקה את אחת הכריות שלה. אבל רגע, חשבה לעצמה. נכון, בן באמת שלח לה ד"ש... הוא לא שכח אותה או משהו... אבל אם הוא ידע שבר שולחת לה גלויה, למה הוא לא טרח לשלוח גם משהו? למה הוא הסתפק רק בד"ש קטן אחד?.. ים ניערה את ראשה. לאא, חשבה לעצמה בהחלטיות. הוא בטח סתם לא מצא גלויה, או שלא היה לו עט... למרות העידודים העצמיים, לא הצליחה ים להימלט מהמחשבה המעיקה כל אחר-הצהריים, ובערב. כשכבר הלכה לישון, אבן שקעה לקרקעית ליבה של ים...

 

[sh53]

חשבת לפרסם את זה?

כי זה נורא יפה וגם הרעיונות (המשך הסיפור הכוונה) די מפתיעים.

 

[עוגיית קוקוס1]

לפרסם? חח ../images/Emo9.gif

יש לי סוף מזעזע מוחות להמשיך בכ"ז? רק אל תבהלו

 

[sh53]

מה איכפת לך לנסות לפרסם?

יש גם בזה חוויה (לדעתי זה משהו כיפי) לשלוח משהו שעבדת עליו להוצאה לאור.