<< המשך>>
חח רק אני ואת פה כותבות? חבריהה קחו יוזמה! תכתבו קצת.. חחח הנה....! שכבתי לי על המיטה, עצמתי את עיניי שנצנצו מדמעות והיו כבר אדומות. לא יכול להיות שוב חשבתי לעצמי, רק לא זה, בבקשה לא. פתחתי את היומן האישי שלי והתחלתי לכתוב, לכתוב זה התרופה שלי, אני מרגישה כמו ציפור ששחררו אותה לחופשי מהכלוב כשאני מתחילה לכתוב. כתבתי כל כך הרבה...על כל מה שעבר עלי היום,כתבתי עד שנרדמתי. לפתע דלת חדרי נפתחה...רציתי לראות מי זה נכנס לחדרי אבל... פשוט לא יכולתי לזוז.. כל כך כאב לי, הלב, והיד כמובן שהייתה מלאה בדם.. והכל בגלל בקבוק אחד .. אותו בקבוק מפורסם שאפשר לראות כל יום מוחבא מאחורי המקרר כדי שאמא לא תשים לב... אבל כנראה שהפעם אמא דווקא כן שמה לב, למרות שהשתדלתי נורא להחביא את הבקבוק האישי שלי. היא באה, פתחה את דלת החדר, נשענה על משקוף הדלת, לא אמרה אף מילה וחיכתה שאני אדבר, היא חיכתה, חיכתה שאדבר, אבל המילים לא יצאו לי פתאום, החליטו בבת אחת לעזוב אותי לבד עם אמא שלי. לא יכולתי להוציא מילה, רציתי להעילם, להתפוגג, להאמין שזה חלום. לא היתה לי תשובה, לא ידעתי מה להגיד כל מה שרציתי זה להעלם לעולם.. לא לחשוב, לא להרגיש, לא להיות מודעת לכאב שעוללתי למשפחה ולי.. הרי אני יודעת שאני אשמה, למה אני לא יכולה להודות?! אחרי כמה זמן שנמאס לאמא שלי לחכות היא נכנסה.. התישבה לידי וליטפה את פני .. היא אפילו לא שמה לב ליד שלי, באותו רגע זה נראה כאילו היא סתם משחקת אותה.. שהיא רוצה להראות שהיא לטובתי , אבל עושה ממש ההפך... איזו מין אמא לא תשים לב ש... שהבת שלה כבר מכורה לטיפה המרה, איזה אמא לא תשים לב שהבת שלה נעדרת מהבית ספר לא ימים, אלא כבר חודשים? איזה אמא לא תשים לב כי בתה רזתה 7 ק"ג ולא בגלל שהיא עושה דיאטה? איזו אמא זאת אם היא לא שמה לב שהציונים שלי ירדו בלימודים? היא המשיכה ללטף את ראשי והורידה מעליי את השמיכה ואז ראתה טיפת דם על המיטה. היא המשיכה ללטף את ראשי וידי, ותוך כדי שהיא הורידה עוד קצת את השמיכה מעליי, היא ראתה על המיטה שלולית גדולה של דם, "דנה מה זה?" היא שאלה אותי? לא עניתי לה.. פשוט לא היה לי כוח לפתוח את הפה ולהגיד לה שהכל מעיק עליי, שכבר אף אחד בעולם הזה לא מבין אותי, שרק הבקוב עוזר, שכולם מתרחקים ממני, עושים את עצמם מבינים. הרי אף אחד לא באמת מבין אותי, כמה שינסו, כמה שניסו וכמה שמנסים, דבר לא עוזר, כלום ישתנה, והכאב, רק הוא נשאר... היא המשיכה להביט בי במבט המרחם הזה שלה.. ואז שמעתי קול, הדלת שוב נפתחה. זה היה האח הגדול שתמיד שנאתי. הוא תמיד היה יותר טוב ממני בהכל, עם הרבה חברים, כולם תמיד אהבו אותו.. ואני פשוט עמדתי בצד וקינאתי , הקינאה פשוט אכלה לי, וההורים שלי אפילו לא שמו לב לזה. שלו תמיד הם נותנים יותר, דואגים לו יותר. הוא תמיד היה האהוב עליהם. עלי כמובן הם תמיד ריחמו. , ואז הוא פשוט ניגש אלי והתחיל לקשור את היד שלי עם מטפחת הבנדנה הצהובה שהייתה מונחת על השידה שעל יד מיטתי. המטפחת שאבא נתן לי במתנה לפני שעזב את הבית . כנראה שעצם העובדה שהוא עזב אותנו גרמה לי להרגיש שאני יחידה בעולם ,עזובה כמו גור כלבים בתוך קופסאת קרטון ישנה ודקה. לאחר מכן אחי אסף אותי בזרעותיו ויחד עם אמא נסענו לבית החולים , בדרך איבדתי את ההכרה וכל מה שאני זוכרת היה אור כחול כהה שהעיר לי ת'עיינים.. ובנדנה צהובה שכבר לחצה לי את הידיים חזק והשטף דם שהיה לי התחזק. והרגשתי שוב בודדה, לא הבנתי לאן לוקחים אותי מה עושים לי, רק רציתי לשקוע בתוך עצמי בעולם משלי, שיעזבו אותי כולם. אני פשוט רוצה קצת שלווה, רוצה ת'בקבוק שכ"כ הייתי זקוקה לו.. מה לעשות כבר התמכרתי את זה כבר הבנתי מזמן. אבל לא ידעתי איך אני בדיוק חוזרת לעצמי עד שפתאום שוב הכאב ביידים שלי החמיר עוד יותר ויותר.. ואז בדיוק באותו הזמן הרגשתי דקירה חזקה ביד.. לא הבנתי מזה... אבל אחרי כמה שניות כבר הייתי בטוח חלום מתוק.. בו התגוררתי בכפר קטן .. בבית מעץ, כל המשפחה מסביבי והיה לידי אפילו כלב קטן... חבל שזה היה רק חלום.. לא אכפת לי שאין לי תבית מעץ בכפר קטן ושקט אבל את אותה משפחה שהייתי זקוקה לה ולא הייתה שם, אותה הייתי צריכה, כל כך חזק... פיתאום הפסיק החלום והתעוררתי.. שכבתי על מיטה ומצדדי היו כל מיני מכשירים , ביד שמו לי מכשיר אחד מוזר. לא הבנתי מה קורה לי. אף אחד לא היה לידי, הכל היה שקט, חוץ מרעש מוזר שכול הזמן ציפצץ חזק. וחוט שנמתח לכול אורך הגרון שלי, מה הם עשו לי. שאלתי את עצמי. מה אני עושה כאן. ניסיתי לקום אך לא היה לי כוח, ניסיתי שוב ומעדתי חזק על הריצפה. היה לי ברור שעכשיו אני בצרות. כמה אנשים נכנסו לחדר והסתכלו עלי במבט מוזר הם מיד הרימו אותי ושמו אותי על המיטה.. אמא שלי נכנסה בריצה אלי כולה מבוהלת והתחילה לשאול מה קרה איתי... הרופאים ככל הנראה אמרו שאני נפלתי.. היא התישבה לידי ושוב התחילה ללטף לי את הראש.. כבר התחלתי להתעצבן היא חושבת שאני ילדה קטנה, שלא יודעת לדאוג לעצמה.. אמרתי לה הלפסיק.. ראיתי דמעה יורדת לה על הלחי, היא התחילה לבכות, ואני עוד הייתי עצבנית, איך הגעתי בכלל לסיטואציה הזאת. אני לא מבינה מה קורה איתי בזמן האחרון. הסתכלתי על אמא שלי, ואמרתי לה שאני מצטערת ושאני אנסה לשקם את עצמי, לחזור לעצמי. והיא פשוט הסתכלה עלי, במבט המסכן והמרחם הזה שלה.. ואז... .. תמשיכו....
