פינת הציטוט

[efriend]

../images/Emo63.gif פינת הציטוט

אז הנה הציטוט הראשון בפינת הציטוט, שלקוח מהספר "תמונתו של דוריאן גריי" (The Picture of Dorian Gray), מאת אוסקר ויילד (Oscar Wilde). קראתי את הספר הזה לפני שנים רבות, והציטוט הבא נרחט בזיכרוני. והנה הוא: "There is always something ridiculous about the emotions of people whom one has ceased to love." ובתרגום חופשי שלי: "תמיד יש משהו מגוחך ברגשותיהם של אלה אותם הפסקנו לאהוב." תחשבו, כמה דק הוא לפעמים הגבול בין לעג לאמפטיה, בין התקרבות והשתתפות להדיפה וריחוק. מה אתם חושבים?

 

[לקשמי]

לא הבנתי את השאלה

יכול להיות שגם אחרים לא הבינו ולכן אין תגובות?

 

[פרפרי אהבה]

כל הכבוד על פתיחת הפינה ../images/Emo47.gif

כמו הגבול בין שינאה ואהבה, כך גם הגבול בין ההתייחסות לדברים ולכן גם הרבה פעמים טועים ולוקחים דברים באופן לא נכון- למשל נעלבים כי חושבים שלועגים לנו אבל בעצם מדובר באמפטיה אמיתית, ולצערי יש מקרים שזה ההיפך.

 

[נסיכת הכוכב]

הציטוט הזה קצת פילוסופי

ניסיתי להבין את המסר שהוא מעביר, מצטערת נםלתי בהבנת הנקרא או שיש בו מסר קצת פילוסופי , משהו מוכן להסביר את הרעיון פשוט יותר

 

[efriend]

אני אנסה להסביר למה זה תפס אותי

דמיינו אדם שעולה על הבמה במועדון קריוקי, ומספר שהוא תמיד התבייש לשיר ברבים, והנה היום הוא סוף סוף הצליח להתגבר על הפחד. מתחילה מוסיקה, כולם משתתקים, הוא פותח את פיו ומה שיוצא הוא זיוף נוראי, גרוע מגעיית פרה. יש בזה משהו מאוד מגוחך נכון? במיוחד, נגיד, אם אתם רואים את זה בטלוויזיה. תתקשו להתאפק מלצחוק, תודו. אבל תארו לעצמכם שזה מישהו שאתם אוהבים. אתם בכלל לא שומעים את הזיוף. כל כולכם איתו, בנצחון שלו על הפחד שלו. זו דוגמה קיצונית, אבל אני חושב שהתופעה רחבה יותר. אם יש אדם שאתם אוהבים, ומלווים אותו בהתמודדויות שלו, אתם כואבים את כאביו ושמחים בשמחותיו, והנה אתם מפסיקים לאהוב אותו, ופתאום מסתכלים עליו מהצד. ופתאום הפחדים והכאבים שלו נראים לכם לא מובנים, מוזרים. לפעמים הם אפילו יעוררו בכם ביקורת. כשאני רואה רגשות של מישהו אחר, במיוחד כשהם רגשות שאני עצמי מתמודדי איתם והם קשים לי, יש בי תמיד צד שרוצה לבקר את הזולת על רגשות אלה, להסתיג מהם (כי אני שונא אותם אצל עצמי), וצד אחר, שנורא רוצה להזדהות ולהיות אמפטי. מכירים את זה? תחשבו כמה דק הוא לפעמים הגבול בין השניים, וכמה שהוא תלוי בראש ובראשונה בשאלה אם אתם אוהבים את אותו אדם או לא...

 

[אופירA]

מקסים מאוד מאוד

תמיד כשאני חושבת על ילדיו הבוגרים והמעצבנים העתידיים של בעלי לעתיד, שייכנסו לחיי ויחייבו אותי בהכלה והתייחסות מחייבת (לא אוכל לזרוק אותם לאלף עזאזל כמו שאני נוהגת לשלח כל מי שלא מוצא חן בעיני), אני נזכרת בבני הבוגר ובקטעיו המעצבנים, וכל הזווית משתנה לחלוטין. פתאום אני אוהבת את הילדים הללו (שאיני מכירה בכלל), כמו הבן שלי, ורואה זכות עצומה בשבילי להכיל אותם ולהעניק להם. כשאני חושבת על קטע מעצבן במיוחד באיזה אשה זרה ברחוב או בחברה מסביבי, אני מדמיינת לעצמי שהקטע המעצבן הזה שייך לחברה שאני מאוד מאוד אוהבת, שאני מוכנה לקבל באהבה את מעט הקטעים המעצבנים שלה בשם שאר הקטעים שאליהם אני מחוברת בחיובי מאוד. ואז הקטע המעצבן נהיה הרבה פחות מעצבן, אפילו שהוא שייך לזרה, והרבה יותר מובן וסביל. הילדים המעצבנים של השכנה נהיים הרבה יותר אנושיים כשאני מדמיינת שהם הילדים שאני אוהבת, של החברה שלי. הנוער החצוף הבלתי נסבל ברחוב נהיה הרבה יותר אנושי כשאני חושבת שהוא אני בגיל הנעורים, והאנשים הסתומים או השטחיים שאני כ"כ לא סובלת נהיים הרבה יותר מכובדים בעיני, כשאני נזכרת באהבה שאלוקים אוהב אותם, כמו את כל בניו.

 

[נסיכת הכוכב]

יש לי רעיון

תחשבי על הילדים כנדוניה שהוא מביא לזוגיות, הם חלק ממנו אולי המחשבה הזו תהפוך אותם לנסבלים ואהובים ? את לא צריכה להיות האמא החורגת את רק החברה של אבא וקחי אותם ככה בסבבה תראי אם זה מפשט את החיים

 

[אופירA]

תודה, מותק

הם וירטואליים לחלוטין... הם רק בתיאוריה. כרגע הבן שלי בא לבקר - לקחת אוכל וכביסה - וכל הזמן הפרצוף שלו באדמה. התחשק לי לצעוק עליו בעצבים: אתה לא יכול להיות יותר נחמד? להתנהג יותר בחביבות? לעשות לי את הביקור השבועי שלך יותר נעים ולא מדכא כזה? אבל תיכף חשבתי על כך שרואים שהוא שרוי בדיכאון מסוים, ויש חוק בלתי כתוב בינינו, שאני לא שואלת אותו מדוע הוא בדיכאון ולא פותחת את הנושא הזה, אם הוא לא יוזם דיבור. יש רמות וסוגים של דיכאון שעדיף לא לטפל בהם, אלא להניח להם לחלוף עם הזמן והעשייה, ויש רמות של דיכאון שצריך לטפל בהן. הבן שלי יודע היטב כיצד לטפל בעצמו, וזה לא מכבודו שאתערב. אז זה יהיה מאוד לא הגון שאבוא אליו בטענות שמעצבן אותי/מכאיב לי הפרצוף הכאוב שלו. בהחלט, אם חושבים על מה שעובר על הזולת, ולא רק על ההרגשה שלך, כל ההסתכלות וההתנהגות כלפיו משתנה.

 

[נסיכת הכוכב]

../images/Emo24.gif

הפתרון הוא לתת לו חיבוק גדול להזכיר לו שאמא אוהבת ותמיד תאהב אותו ותתפלאי כמה זה עובד נהדר ,שלא מדברים אז מגדלים מפלצות בבטן ויש דברים שאם פורקים ומספרים לאמא הם משתחררים וחייים קלים יותר מותר לשאול בן כמה הבן שלך?

 

[אופירA]

"כפרה עליו"

הוא בן 25, ואני "מתה" עליו. אסור לחבק אותו (הוא לא אוהב), אז אני מחבקת אותו במילים ובמבטים ובכל מיני נתינות. הוא לא אוהב לדבר למרות שאנו יודעים את סכנת המפלצת, אז פשוט מחכים עד שזה יוצא בהזדמנות. שמתי לב שיש דברים שיוצאים לו כשמדברים על הא ועל דא, אז אני משתדלת למצוא הזדמנויות לדבר על הא ועל דא. יש בינינו כאב סמוי שחוסם אותנו, ושיושב על העובדה שלא הייתי פנויה אליו רגשית בעברי האמהי, בלית ברירה. אז אנו נותנים לזמן ולמודעות לרפא אותו לאט לאט, ובינתיים לא מתעלמים ממה שכואב וחוסם, ולא מעוררים את האהבה (הדיבור המשוחרר על רגשות) עד שתחפץ ויגיע זמנה.

 

[efriend]

בתור בן

להורים שלא תמיד היו שם, אני מאוד מעודד את הגישה שלך. זה מה שעובד אם מתמידים בזה לאורך זמן לדעתי. השינוי איטי מאוד, אבל מורגש.

 

[אופירA]

תודה חמה על העידוד החשוב מאוד!