אז אחרי שחזרתי מישיבת ועד ... חזרה לשאלה שלך
בדבר הפתעות
ברור שכשאתה מתסתכל בדיעבד על קוים עלילתיים ידועים כבר אין הפתעות. ההפתעה מתקיימת בכל פעם שציפיה שטופחה מתהפכת ועימה גם זוית הראיה שלנו. יש כל כך הרבה דוגמאות שקשה להחליט מאיפה להתחיל. ועדיין, כמה תזכורות למי שכבר התרגל ושכח : ההפתעה כשקולטים שבמקום להזדהות עם האמריקאים המותקפים כמו בתחילת הסדרה, אנחנו מזדהים עם מתאבדים עירקיים (=בני האדם בניו קפריקה) ורואים את האמריקאים כסיילונים כובשים. ההפתעה כשההפללה האקראית של דורל מתגלה פתאום כנכונה ב מ ק ר ה. ההפתעה כשההצבעה המקרית של באלתר על המפה מתגלה כמדויקת לגמרי בזמן ההפצצה ("אצבע אלוהים" כמקרית). ההפתעה כשהנחשים שרוזלין רואה בגלל הקמללה מתגלים לא רק כהמחשה של כתבי פיתיה,מה שלא מזיז לנו כצופים כי זה מתקיים רק במישור העלילתי ולא נוגע לנו, עד שנזכרים שבעצם הנחשים שהם וייפרס ממחישים את ה"נס" שמשה ביצע מול פרעה עם הפיכת המוט לנחש, כלומר תפקיד "משה" השחוק של אדאמה המקורי, שעבר פה לרולזין, זורק אותנו לסיפור התנכ"י המוכר- שהצופה העכשווי הסקפטי ישר יתנגד לו ויעדיף לחשוב על הקבלות קרובות יותר אלינו כמו החזיונות של לינקולן, או עוד יותר קרוב המשיחיות של בוש- ואז ההפתעה היא שמדובר במשהו לחלוטין רלוונטי ואקטואלי. ההפתעה כשמה שחשבנו להומאז' נקודתי לסטר טרק בסצנת המוות של ליובן/ספוק מתגלה בהמשך כרלוונטי לגמרי לכל הסיפור של סטארבק.ועוד ועוד ועוד. שיטת ההפתעה התמידית הזו מטשטשת לגמרי את ההפרדה בין הממשי לוירטואלי, וממחישה בכל פעם מחדש באופן שונה (כמובן לא תמיד באותה אפקטיביות, סך הכל ארבע עונות זה זמן ארוך, ועדיין) את המרכיב ההזוי שביסוד תחושת המציאות של הצופה. המרכיבים העלילתיים שחוקים וצפויים- הדמויות משחקות על פי רוב באופן זורם וטבעי- ועדיין, וזה מה שיפה בעיני, מור מצליח לייצר איתם אפקט הפתעה בכל פעם.