על סף היאוש

[AYELET1]

איך בודקים זהותו של אדם וירטואלי?

פוליגרף? הכרטיס האישי הוא צורת הבדיקה המקובלת גם בתפוז וגם באתרים אחרים. שם אדם מציג עצמו בצורה בה הוא מעוניין יכירו אותו, וכך יקבלו אותו אחרים.

 

[gitcat]

יופי שהזכרת לי ../images/Emo51.gif

מילאתי את הפרטים בכרטיס ועכשיו תוכלו לדעת את כל הסודות האפלים שלי זהר

 

[AYELET1]

../images/Emo140.gif

 

[AYELET1]

האתר עשוי כל כך יפה ואסטטי ../images/Emo13.gif

לכל המעונין כאן אם כי בכרטיס הכנסת http:// מיותר אחד. כדאי לתקן.

 

[gitcat]

חן חן

האתר אמנם לא מעודכן כל כך ויש עוד כמה גושי פרווה שלא הספקתי להכניס . תיקנתי את הלינק בכרטיס. העצלנות הביאה אותי להשתמש בהעתק והדבק וזאת היתה התוצאה. זהר

 

[אהוב יקר מוכר]

זה הבן

שלום איילת, אני יודע שזה נשמע מוזר שאיש מבוגר כמו אבא שלי כותב על המחשב לא ידעתי שכל מי שכותב פה בפורום חייב בכרטיס חבר מועדון אני באמת מתנצל.. אני מקווה שלא תזרקי אותנו מפה אבל בואי נהיה הגיוניים.. אני לא יכול לפתוח לאבא שלי כרטיס כי אז הוא יסתבך עם סיסמאות ושמות אז הוא רושם על הכרטיס שלי הוא חותם את שמו כאהוב אני חותם בשמי זה נורא כל כך לקבל עצות ממבוגר? הוא נותן עצות, אף אחד לא חייב לקחת אותם או להקשיב להם אני מקווה שהנקודה הובהרה.. שנה טובה עדו.

 

[AYELET1]

הפורום מיועד להורים ...

כ שלא ממש מוזר לי שאדם מבוגר כותב על המחשב

וגם לא כל כך נורא לקבל עצות ממבוגר

אבל נא לא להתפלא מאי הבנות כמו אלו שהתרחשו היום.

 

[אמיקה]

יש כניסה לנטולי ילדים כאן?../images/Emo8.gif

שלום, אני חדשה כאן ואולי גם לא אשאר לאורך זמן, אבל רציתי לעודד ולהציע משהו קטן, מנסיון של מי שלא כ"כ מזמן (טוב, אולי קצת) הייתה בצד של מור ועבר לה..

הידעתם שהיום יש מי שגורס שגיל ההתבגרות מתחיל בגיל 12 אבל נגמר בגיל 25? יש למה לחכות הא ?

לפני שיתקיפו אותי ברוח "חכי חכי.." אני מקדימה פרטים אוטוביוגרפיים "מרגיעים" - עבדתי במשך כמה שנים ועד לאחרונה עם בני נוער בגיל ההתבגרות (14-18 ), כמדריכה חברתית ו- אם יורשה לי לא להצטנע - יצא ששימשתי להם אוזן קשבת ו"אחות גדולה (מאוד)" ובעיות מהסוג שתיארת לפעמים נפתרו בסיועי.. כשאני הייתי בגיל של מור, וגם אח"כ (בערך עד גיל 17 בואכה צבא) "הורדתי את אמא שלי ביגון שאולה" - מה לא עשיתי במסגרת מרד הנעורים? עד היום יש עלי לא פחות מ - 4 קעקועים במקומות שונים בגוף, לא מעט פירסינג (אמנם סולידי יותר ממה שמקובל היום - פופיק ואוזניים - כל האורך), התהוללתי קשות (!)ומגיל צעיר, הברזתי מבי"ס כ"כ הרבה שהיו מורות שלא זכרו מי אני כשכבר הואלתי להגיע, החדר שלי היה נראה כמו אחרי מלחמה, עישנתי תמיד, היו לי חברים שפאדיחה להסתובב איתם ברחוב (בראיה של היום ) ושום דבר ואף אחד לא עניין אותי - רק החבר´ה (וזה באמת רק קצה הקרחון..). בטוח מוכר הא...? אני בטוחה שהיו ימים שאמא שלי הייתה על סף יאוש ... אז קודם כל - עבר לי מזמן. בגרתי, סיימתי בגרויות יפה, עשיתי צבא מהתחלה עד הסוף (כולל קצונה), הצלחתי לפתח מערכות יחסים רומנטיות קצת יותר ארוכות משבוע

, נותרתי רק עם החברים "השווים" (עד היום), שיפרתי בגרויות במכינה קדם אקדמית ראויה לשמה, עשיתי שני תארים (אני היום עו"ד), עזבתי את בית ההורים (ונעשיתי בלעבוסתה גדולה

) התחתנתי עם גבר נפלא (כן - היא חולה עליו

) והכי חשוב ...התיידדתי עם אמא שלי באופן הכי בוגר והכי קרוב והכי מסור, וכל זה בפרק זמן סביר של מס´ שנים... אז זה עובר. עלי. כשעבדתי עם החבר´ס הסתבר לי שזה קטע ממש - אבל ממש לא ייחודי לי. יותר מזה - נראה לי שככל שמדובר בבני נוער יותר אינטילגנטיים, הבעיה מחמירה, בעיקר "ילדי סנדוויץ", בעיקר בנות. חלק מהם דיברו על "לא מבינים אותי" ואפילו "לא מעניין אותם מה קורה איתי" והחמור מכל - "גם אם היא תנסה - אין לה סיכוי להבין.." ; אחרים "שפכו תסכולים" במקום שבו הם ידעו בודאות שלא משנה מה - תמיד יקבלו אותם כפי שהם באהבה, ואחרים ההיפך - "בטוח הם ישברו.. שאלה של עד כמה אני גרוע כדי שיזרקו אותי מהבית..." כמובן יש את אלו שמחפשים את תשומת לב ההורים הקרייריסטים/העסוקים בענייניהם ("ילדי שמנת"), ויש את ילדי ההורים הגרושים שעושים "סלט" מכל מה שכתבתי ובעיקר סובלים מבלבול רצחני .. כגישה כללית ברור לי שרוב הסימפטומים הם רק סימפטומים. הדברים הם לעולם לא ברמת - "אני אוהבת לחיות במזבלה (החדר)" , וזה, אני חושבת, ברור לכולם. אפילו להבין איפה בדיוק קבור הכלב, זה בד"כ לא חוכמה גדולה.. העניין הוא שלדעתי החרדה והבלבול הם כ"כ ענקיים ותוסיפו לזה את הידיעה (וזה במקרה הטוב) ש"את ממילא לא אובייקטיבית - את אמא שלי, ברור שאצלך אני הכי הכי , אבל זה לא ככה .." ו...קיבלנו בעיה שרק ד"ר זמן מרפא, או החבר´ה, או היכולות החברתיות של הילדה בכוחות עצמה, ושאר ירקות שבינן לבין כישורים אימהיים ועם כל הרצון הטוב - אין כלום.. זה - כשהבעיה היא באמת לא בינך לבין בתך/בנך - מה שבד"כ קורה .. קשה? בטוח. שובר לב לפעמים ? כן. (כמה קשה זה לדעת שאין שום דבר שאוכל לעשות וזה "החבר´ה

" או איזה גברבר פספוס שאין לי כל השפעה עליו שרק משם תבוא הישועה ...) אבל זה חולף. צריך סבלנות. ממרום 28 שנותי אני חושבת וחושבת אם היה משהו שאמא שלי יכלה לעשות כדי להקל על שתינו אז, ומגיעה למסקנה שלא חסר (בפתח) לי כלום.. רק סבלנות (ועצבים מברזל)... ויש גם בונוס לקינוח: קיים ספר מ-ד-ה-י-ם בתובנות שבו שנקרא : "הדרמה של הילד המחונן", נדמה לי שם הסופרת - משהו מילר (אבל לא לתפוס אותי במילה). זה לא מה שאת חושבת אבל לדעתי זה ספר חובה לכל הורה שחשוב לו ... בהצלחה ולא לקחת יותר מדי ללב.. מקווה שקצת עזרתי

 

[גליה12]

ברוכה הבאה אמיקה

בוודאי שיש כניסה.... טוב לשמוע את כל הצדדים של המטבע (כמה יש לו בעצם?) את יודעת- כולנו יודעים שבסוף זה יעבור...הבעיה שלנו היא רק איך להעביר את הנעורים שכמו שאמרת בימינו יכולים להמשך עשור ויותר- בדרך הקלה והנוחה ביותר... אגב השיטה הקיבוצית (שהולכת ופסה מהעולם) של חדרים נפרדים לבני נוער עוזרת ונפלאה (לא שאין בה חסרונות רבים- אבל היתרנות עולים עליהם) שיבלגנו-שירעישו-שלא ינקו- בעיה שלהם

 

[אמיקה]

תודה גליה..../images/Emo13.gif

זה לא אני ששוקדת על המצאת הגלגל מחדש

, ולגבי העשור - לדעתי זה נכון יותר במדינות שבהן בגיל 18 עדיין אינך נחשב מבוגר מספיק להחזיק נשק ביד, לא כל שכן לעמוד מול אחד ואגב השיטה הקיבוצית - חברה טובה שלי גדלה כך ויש לה אך ורק דברים טובים להגיד על זה..אני בעד (כנראה במיעוט) - בכל הקשור לבני נוער (בשונה מהצעירים יותר)... שנה טובה !

 

[gitcat]

קניתי כל מילה והמלצה

ועודדת אותי מאד אמיקה. חג שמח זהר