עזרה

מתוקה ראיתי

ראיתי...בטח עוזר...נדבר כבר על הכל בפרטי.
מקווה שנפגש בקרוב. בסופ"ש הזה חייבת "לברוח" מהבית....ועכשיו חוזרת ללמוד אוףףףףףףף. לל"ט.
 
הכי בול שאפשר ../images/Emo45.gif../images/Emo47.gif

יש מצב לשבוע כייף בחודש - לבנות עם אביהן וכן - גם לאמא... שבוע של שקט, שבוע לעצמה מכל הבחינות, אבל כנראה שעדיף לוותר ולקטר. חבל. הכל עניין של אופי.
 
אותו כנ"ל

שכתבתי לאייבורי. וויתור? קיטור? האופי שלי? אתה מכיר אותי בכלל? לא נראה לי ובטח שאל תשפוט אותי לשבט או לחסד אחרי כמה פוסטים בפורום גרושים צעירים. אני בטוחה שגם אתה אדם שונה במציאות ממה שאתה מביא לידי ביטוי כאן בפורום. לא מבינה מה קורה כאן - אין תרבות דיון, אין סובלנות...מה קרה? הכי טוב להתלהם? לשלוף? לקטול? כיף ככה? נעים להתבחבש ולרדת על אחרים? לא נראה לי שזה מקום של תמיכה ועידוד והקשבה. קצת הלכת רחוק מידי והאמת- עליך אני מתפלאת...לא מתאים לך ב.כ. ל. ל. הכל טוב?
 
הכל טוב זה יומרני מידי...

הרוב טוב זה כבר בסדר. שלי - חבל שבמקום לענות לגופו של עניין את בוחרת לעמוד ממש כמו מורה מול כיתה ולנזוף במי שלא 'מסכים' איתך... במי שקצת מעז להתנגד. יש כאן תרבות דיון.. יש כאן סובלנות.. אין כאן התלהמות וכו' בהחלט יש כאן דעות שונות המובעות שצורה רגועה, יפה ומכובדת מצד כל אחד ואחת בפוסט. דווקא מי שבוחרת 'לצעוק' מעל גבי הפורום זו את - ואני לא אומר את זה נגדך אלא אך ורק בעדך ולטובתך, כי בצורה כזו לא תקראי ותביני לעומק את מי שלא הסכים איתך. ...ואני שלי? אני זה אני כאן ובמציאות - זה אחד הדברים הכי יפים שבי <או שאולי לא...>.
 
מה לעשות ווינס

אני מורה..ואתה יודע, (אם יורשה לי להעיד על עצמי)- שאני גם מהטובות שבהן. עוולות אני בד"כ מתקנת ולא עומדת מהצד ונותנת "לנערים" "לשחק לפני"....כך אני נוהגת בחיים ואם תעקוב אחרי ההתנהלות שלי בפורום - כך אני נוהגת גם כאן. (ולא אני לא צועקת הרבה לא בחיים וגם לא כאן- מאיפה הבאת את זה בכלל???). הפעם ה"גועל נפש" היה מופנה כלפי- אתה הרי לא מצפה שאני אשתוק נכון? כמו שכתבה לך מייקי המופלאה קודם לכן- אם רוצים לעודד הקשבה והפנמה צריך לרדת מהעמדות השיפוטיות. תחשוב על זה כמנהל ולא- לרוב אין כאן תרבות דיון ואתה יודע את זה בדיוק כמוני ואני לא היחידה שמתלוננת על כך . יש כאן הרבה פעמים התלהמות, וקטילות, וירידות - רק תשאל את עצמך האם לשם כך מוקם פורום שכזה? האם האנשים לוקחים עצות טובות לדרך או משתבללים ונעלמים מעל דפי הפורום?....אני בהחלט לוקחת מרחק. נכוויתי. לא נעים לי כאן. שיהיה לך יום מקסים.
 
מייקי בהחלט מופלאה....

גם כשהיא לא מסכימה למה שאני כותב :) לקחת דעות של אנשים שלא מסכימים איתך והשלכת אותן על התנהלות הפורום? זו טעות לדעתי. נכון - לפעמים מתלהמים, לפעמים קוטלים ועוד, אבל דברים אלה באים לידי ביטוי בתגובות ובמחיקות שלנו המנהלים. בפוסט הזה לא היתה כל התלהמות, לא היו קטילות ולא ירידות על אף אחד. מה שכן היה היו אי-הסכמות עם הדעה שלך - דבר שכנראה לא צפית אותו. תפקיד הפורום הוא גם לחבק אבל גם לשים מראה, להעיר ולהאיר - כל אחד מנקודת מבטו. חבל שאת זה את מסרבת לקבל - אבל זו זכותך.
 
ושוב

פיספסת לגמרי. אין לי דעות מוצקות בנושא...בדיוק בגלל זה פתחתי פוסט וביקשתי עזרה. ובשאר התגובות נתתי אינפורמציה נוספת שמיד התפרשה על ידך וע"י כותבים נוספים כפתח לשיפוט וביקורת כלפי בצורה מאד לא מכבדת. אלה הסטנדרטים שלי- כנראה שהם גבוהים מידי או שאולי אני נעלבת בקלות. גם זו אפשרות. אני כידוע נזהרת מאד בכבודם של עמיתי כאן בפורום. לא צועקת. לא מעליבה. דואגת לברר לפני שאני עונה. ואתה יודע מה....לא יזיק עם ביחד עם כל התגובות תהיה גם קצת תמיכה והבנה למצב. זה לא עולה כסף אבל שווה זהב ויוצר אווירה הרבה הרבה יותר טובה. אני לא רוצה להעלות על דעתי מה קורה למישהו/מישהי שהם גרושים טריים וקוראים את כל הדברים המעליבים והנחרצים שכתבתם עלי בלי בכלל לבדוק אם זה נכון.....לא בטוחה שאותו מישהו או מישהי ירהיבו עוד ויעזרו בכם....וזה נראה לי חבל. תחשוב על זה. אני לא מחפשת שתלטפו אותי בסכ"ה ביקשתי להתייעץ וזה נענה במיני "מקלחות" "קרות" נו באמת...אתה לא רציני אם אתה חושב שזו דרך לעזור..... וכן, הפנמתי, כאן לא אתמך כנראה. חבל.
 
הסדרי ראיה תקינים...

זה כשהילדים אומרים ומרגישים בסדר. בשבת הבן שלי אמר לי שהוא רוצה לישון אצלי גם אם הוא יצטרך לקום ב-5 בבוקר. אם זה מגיע ממנו זה הפידבק הכי טוב שאפשר לקבל.
 
מסכימה איתך לגמרי

הסדרי ראיה תקינים זה מהעיניים של הילדים. לא של ההורים. לעיתים אנחנו, כהורים, משתמשים בזה ככלי נשק לא קונבציונאלי. בלי לשים לב. ואז האב מגיע פחות, האם מוצאת תירוצים למה השבת אי אפשר, מישהו מהם מביע אי שביעות רצון ממה שקורה בזמן השהות של הילדים אצל ההורה השני. זה מחלחל לילדים, ומקלקל. אם חושבים באמת על טובת הילדים - צריך לפרגן לצד השני. וזה לא כל כך קל. כי יש משקעים מהנישואין, מתהליך הגירושין, וצריך להתגבר על זה. גם ככה קשה. לנו - שאנחנו מנפצים את חלום ה"בית-משפחה-ילדים" ומתגרשים. לילדים - שתמיד רוצים את אבא ואמא יחד. חלק מההורות שלנו, בעיני, זה להפריד בין הקושי שלנו עם בן הזוג לשעבר, לבין הקשר של הילד עם ההורה השני. קשה. אבל אפשר. וכשילד אומר: אני מוכן לשלם את מחיר שעות השינה כדי להיות אתך ולישון אצלך - אתה יודע שעשית נכון. שאתה "אבא בסדר". ואני מקווה שהאמא רואה בזה ברכה ולא איום.
 

NoaModiin

New member
אני מצליחה להבין את החששות שלך...

אבל כמו שאמרו לך לפני - שחררי... תני לבנות להרגיש את אביהן וההיפך. מי יודע, אולי תופתעי מהתוצאות. אם זה לא יצלח - אני מניחה שהוא בעצמו יבין שמה שהציע לא עובד...
 

Rtitan

New member
../images/Emo4.gif טוב, אז מה היה לנו כאן?... ../images/Emo202.gif

בעצם הכל החל ממצב שכל אחד מאיתנו מכיר אם יש ילדים באמצע הגירושין... אבא, אימא החליטו להתגרש... יש ילדים באמצע - אנחנו לא רוצים להתגרש מהם... אבל איך לכל הרוחות נפרדים מבת הזוג או בן הזוג ושומרים על הילדים בלי להיפרד מהם?... מי יותר הורה שלהם? אימא? אבא? למה בכלל?... למה בכלל יש מי שהוא יותר הורה? האם אנחנו מעיזים להעלות בדמיוננו את השאלה "מי יותר ילד שלנו?" מדוע אנחנו מעיזים להעלות בעיני רוחינו את השאלה "מי יותר הורה של הילדים שלנו?" החוק כיום משאיר את הילדים ברוב המכריע מאד של המקרים בידי האם... נכון. לומר שזה נכון? לומר שזה לא נכון? זו שאלה חסרת חשיבות - כל זוג נפרד אמור לבדוק עם עצמו מי עדיף שיהיה ההורה המשמורן על הילדים... אבל החוק שונה, והחוק התקבע בתודעה שלנו בצורה כל כך עמוקה שאנחנו מייחסים בטבעיות ל"אימא" את ההורות העדיפה. האם המצב הזה נכון? לא. אבל זה המצב החוקי. בעולם אידיאלי, כל זוג היה יודע לשבת ולחלק את ההורות לפי ההתאמה שלהם. אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי - בזמן גירושין, אנחנו לא מסוגלים לחלק את הרכוש הכי זול שלנו - אז נדע לחלק אחריות הורית? המחוקק החליט משיקוליו הוא להשאיר את הילדים לרוב אצל האימא - האם זהו שיקול מושכל? האם זהו שיקול אנכרוניסטי? אינני יודע. אישית - אני מודה בפה מלא: מאד התאים לי שהילדים שלי נשארו אצל גרושתי - זה איפשר לי ללכת אחרי חלום אישי שלי ולהגשים משהו ענק ועצום בחיי ולמלא את עצמי בהזדמנות לחיות את חיי מחדש - ואותה התלהבות שאיפיינה את הימים הראשונים כאן, עדיין מפעפעת בי מדי יום בדרך לעבודה - ואיתה געגוע נורא לילדים. אבל ברור לי שהיה נכון להגיע לכאן ואני לא מתחרט על כלום ועל שום קושי שחוויתי כאן, וחוויתי - והייתי עובר הכל מחדש. זה עושה אותי אבא גרוע? אולי... ימים יגידו. יהיה לי עצוב ללמוד שאני אבא גרוע - אבל אני מוכן לקבל את הדין. מה שכן - אני מודע לאפשרות ואני יודע שיהיה לי את הזמן לתקן... אני מאמין גדול בתהליכים שקורים מתחת לפני השטח בתוכינו - בלי שאנחנו מרגישים בהם, והתהליכים שהילדים שלי עברו כשאני כאן, לא רק פגעו בהם - הם גם חיזקו אותם מאד, ובצורה אולי לא מובנת התהליכים הללו חיזקו בינינו קשר ילדים-אבא עז במידה שקשה להאמין... ואני יודע על מה אני מדבר. איש אחר התגרש משלי, עזב את הארץ לעבודה בהודו וחוזר לארץ לשבוע בכל חודש... הוא בחר לנהל את חייו בדרך מסויימת שהותירה את שלי להתמודד לבדה עם אימהות יחידה כמעט לשתי בנות מקסימות אבל שאינן מצליחות לעכל את השינוי בחייהן בינתיים, שלי מתמודדת עד שעות הלילה המאוחרות מאד עם לימודים ועבודה ויא בונה בעשר אצבעות עולם חדש... מהצד השני, הגרוש לה המשיך לחיות את חייו כשהתהליכים עבדו בתוכו, בלי שהוא ממש ידע שזה קורה, עד שיום אחד התהליך הבשיל בתוכו והאבהות שהוא קצת השאיר מאחור הבשילה - הוא מצא דירה שבה יוכל לבלות את השבוע שהוא בארץ והתהליך שהבשיל בתוכו הביא אותו להכניס את בנותיו לעולם החדש שהוא בונה. שלי מתוודעת לתהליך שהוא עבר בשנה האחרונה רק כעת, והיא מפחדת שהעולם שהיא בנתה בכל כך הרבה מאמצים, ושעומד בעדינות על מקומו - יתהפך ויותיר אותה להתמודד שוב עם הריסות. הפחד מובן, גם האימה... אבל זה תהליך... בתוך כל אחד מאיתנו מתרחשים תהליכים שאיננו מסוגלים להרגיש בחיי היום יום... אבל הם שם. צריכים לדעת שהם שם גם כשאנחנו לא ממש מרגישים בהם... הם שם. ביום שבו תהליכים מבשילים - הם מכים בנו ללא הכנה מוקדמת... ראיתי תהליכים שהבשילו וזרקו בני אדם לעבר לחרטות נוראיות על מעשים והחלטות, וראיתי תהליכים שהבשילו ולקחו בני אדם והעלו אותם אל גג העולם. ואישית ראיתי תהליכים שקודם זרקו אותי לגיהינום... ומשם אל מחוזות גן העדן. התהליך שהגרוש של שלי עבר מוכר, מוכר מאד... הצורך האבהי הזה להיות עם הילדים. צורך כל כך טבעי, כל כך עמוק וקדמון, וכל כך עז שאין דבר שיוכל לעמוד בדרכו. שלי לא ידעה על התהליך הזה דבר, והפחד משתק ואופף... פחד מובן כל כך, פחד טבעי, ועמוק וקדמון - שמניע אותה להרגיש שהיא מגנה על הילדות בחירוף ומסירות נפש אמיתיים... אם שלי רק היתה יודעת על התהליך הזה שמתרחש בתוך הגרוש שלה - היה לה קל בהרבה, השינוי היה הדרגתי. אבל היא לא ידעה - כי הוא לא אמר לה, גם כשהוא הבין שהוא משנה את האבהות שלו וחיפש דירה, הוא לא שיתף אותה... שלי יקירתי, עצרי רגע, הרגעי ותני לתהליך להתרחש בתוכך, ככל שהוא יבשיל בתוכך, הוא יתחיל להפחית את הפחד. הרי אם הוא היה מדבר ומשתף אותך... הרי לא הייתם גרושים היום - נכון? אז
גדול מאד לך ואת יודעת כמה את יקרה לי עמוק עמוק בלב... אל תפחדי, תני לעצמך להבין את התהליך שהגרוש שלך עבר ותראי כמה זהו תהליך שיכול לטמון בתוכו טוב לכולם: לו, לך, ובעיקר לבנות שהולכות איתו בשמחה כשהוא מגיע לקחת אותן. דברי איתו, השתתפי איתו, סייעי לו וסייעי לבנות לקבל את "אבא" שרוצה לתת את עצמו. בינתיים... תכנני מה את עושה בשבועות הפנויים שיתחילו ליפול עלייך...
?
 
תהליכים

לא משנה איזה תסריט תציג, בין אם הוא עבר תהליך ובין אם לא, (יכול להיות שהשינוי שהוא מבקש כרגע לא מגיע ממקום של הורות אלא ממקום של משחקי כח איתה, דווקא בגלל שקשה לה עם זה) שלי מתארת קושי שלה |סהדגש|בהתמודדות עם קושי של הילדות. הפורום ניסה לומר לה: במקום להתמקד בקושי שלך, חפשי פתרונות לקושי שלהן. אבל שלי כואבת, פגועה, וממה שהיא כותבת כאן מצטייר לקוראים מצב שבו הקשר שלה עם הגרוש שלה עדיין מכיל רגש שמעורר אצלה "אנטי". לצערי, במקום שהיא תקרא מה שנאמר פה, היא עסוקה בהתגוננות. היא כנראה חיפשה כתף מחבקת ומישהו שיאמר לה: תמרידי את הבנות שיסרבו ללכת, תעלמי מהבית בזמן שהוא מגיע לראות אותן, או כל מיני פטנטים איומים שאמהות יודעות לנקוט בהם. מאד קשה להיות במקום שבו אתה כועס על האב, ומצד שני עומד מול הילדים ומעודד אותן להיות איתו, מפרגן לו, ומספר להם שכאשר הוא סופכלסוף בארץ הוא נורא רוצה להיות איתן, ו"תראו כמה הוא אוהב אתכן". גם אם לא מאמינים שזו האמת!! כי הילד רוצה לדעת שהוא אהוב, חשוב, ושההורה נוכח בחייו. הייתי שם, במקום הזה של הקושי. ואני עדיין מוצאת את עצמי שם מדי פעם, כשהאב של בנותי מתקשר איתן באופן הכי גרוע בעולם. לא מזמן האבא של בנותי החליט שבמריבה עם אחת מהן הוא "מעיף סטירה" לבת ה 12, אקט שמעולם לא ננקט בביתנו!! והוא היה ממובילי המודעות לחינוך ללא אלימות בחבר'ה.... ואז, כשהילדה (בגיל העשרה!!) התקשרה בוכה, ואומרת שהיא לא רוצה להיות שם יותר, והיא רוצה לבוא לישון אצלי, הייתי צריכה לאסוף כל גרם של איפוק שעוד נותר בי כדי להגיב באופן שלא ישרוף את הקשר בינה לבינו, או לפחות לא יפגע בקשר בצורה קשה. להגיד שאני לא מסכימה עם עצם הסטירה אבל היא צריכה לחשוב מה בהתנהגות שלה היה לא סביר, שהיא צריכה לדבר איתו ולהסביר, שעל הקשר ביניהם רק שניהם אחראיים ואני לא יכולה להתערב... אתה יודע מה זה להיות במקום כזה?? הרי הכי קל זה להגיד לה: בואי מתוקה. לא צריך שתהיי שם. מדובר בילדה בגיל שבו לא ניתן להעמיס אותה על האוטו ולהכריח אותה (להבדיל מילדה בת 3 ובת 6..) שלי חושבת שהיא מקרה יחיד ומיוחד. היא לא מבינה שבצורה כזו או אחרת, יש פה אנשים עם התמודדות דומה. מתוך הכאב והקושי שלה - היא מתקשה להקשיב למשהו שכל כך קשה לה לשמוע. תקרא כמה התגוננות יש בתגובות שלה לאלו שאינם מסכימים איתה.
 
טוב

זה באמת כבר מתחיל להיות יותר מידי ניתוח האופי הזה. את יודעת "חמדתי" מה למדתי מכל המילים שלך? שזו הפעם האחרונה שאני כותבת פוסט אישי . התגוננות או לא- את מגזימה את לא מכירה אותי ומרשה לעצמך לומר מילים על גבי מילים כשגם העובדות לא נכונות וגם הניתוח שלך הולך לכיוונים שהם לא אני. אני לא אתקן אותך כי אחרת זה לא יגמר לעולם.... למדתי את הלקח שלי. שיהיה לך יום מעולה. מאחלת לך רק טוב.
 

יערית

New member
שלי...

היית רוצה לקבל עוד תגובה לאור השרשור הארוך המעמיק והדיי ממצה מבחינת הכותבים?
 

יערית

New member
חמוד אתה

אין לי כל בעיה להגיב, בכל זאת חושבת שאין צורך להעמיס בעוד תגובה אם שלי תלתלים מעסה בנושא. יש לך שרשור אחר שבא לך שאגיב ?
 
למעלה