אוקיי... +הבהרה
אז ככה. אלה מכם שמכירים אותי - בתור לילו, שזו בעצם איך שאני בחיים - יודעים היטב שאני לא טיפוס שנעלב בקלות. ממש לא. עובדה שסטטה מרשה לעצמה (וזה בסדר גמור מבחינתי) לרדת עליי כל הזמן עם השמות של המאכלים... כשהיא סיפרה בפורום שהיא מדוכדכת וניסו לעודד אותה ע"י שאמרו "לילו חזרה, זה כבר טוב" ואז היא ענתה: "זה טוב לדעתכם? מדובר בפוסטמה רצינית!". יכול להיות שאם היה מדובר בחבר פורום אחר היא לא הייתה מעיזה להשתמש בהומור כזה מבלי לומר משהו כמו "סתאאאם" בסוף ההודעה, אבל בגלל שמדובר בי היא לא נזהרה כי היא יודעת שאני לא לוקחת ללב את הדברים האלה, ואני אפילו משתפת פעולה. גם בחיים, ממש לא מזיז לי כשיורדים עליי, ואתם בעצמכם רואים כמה מעט - אם בכלל - אני עושה סצינות של דיכאון או עלבון בפורום. אני יודעת שזה בהומור, ואני אוהבת הומור. אם קורה מקרה, ואני כן נפגעת ממישהו, אני אף פעם לא שומרת את זה בבטן. מניסיוני אני יודעת כמה זה מסוכן וכמה מתח זה יוצר - חייבים לדבר על הכל. אבל אם אני מרגישה, שלא פגעו בי בכוונה רעה, ושאני אישמע ממש מטומטמת אם אני אספר שנעלבתי בגלל משהו "כזה" (כמו הקטע אתמול עם השרשור), אז אני מוציאה את הכעס שלי בצורה אחרת, לא ספיצפית. כמו שעשיתי עם השרשור של התמונות העצובות. המטרה בפעולה הזאת, הייתה לרמוז לכם שנפגעתי מכם, מבלי להתקיף אתכם ישירות, מבלי לומר "סטטה, אני כועסת, איך העזת למחוק לי את השרשור" כמו איזו ילדה קטנה ורגזנית. עכשיו: אם היו קולטים את המסר מיד, מתנצלים על מה שקרה עם השרשור של הסמים (הייתי מסתפקת אפילו בהודעה עלובה קצרצרה נוסח: "סליחה שלא אמרתי מראש מה הפריע לי בהודעות, ומעכשיו אשתדל לומר לך מיד כשאת פוגעת בי בלי לשים לב") --- אז הייתי נרגעת מיד והכל היה טוב ויפה! הבעיה היא, שבמקום להבין שגם לי יש רגשות, ישר כעסתם עליי ועל כך שאני לא הגיונית, שאני נעלבת בגלל משהו כל כך מסכן, שאני מתקיפה את כל הפורום. אתם יודעים מה הדרך הכי בטוחה לגרום לי להשתגע מכעס? להתעצבן עליי כשאני פגועה במקום להתנצל או לפחות להבין מה קורה. האטימות שלכם כל כך הרתיחה אותי. לא האמנתי שזה הקיר שאני נתקלת בו כשאני מנסה להעביר לכם משהו שמציק לי. אתם הרי מכירים אותי! אתם יודעים שאני לא טיפוס שנפגע משטויות. אני לא מדברת על היכרות באופן אישי - אתם מכירים את הזהות שלי בתור "לילו" (וככה אני במציאות), והייתם צריכים לנחש שלא יכול להיות שאני ממורמרת בגלל שרשור מסכן שנמחק. היה הרבה מעבר לזה. אבל מה שהרתיח אותי היה שבמקום לבדוק מה קרה, ישר שללתם אותי ואמרתם: "תפסיקי להתנפל, לא עשינו לך כלום, תירגעי." הדבר היחיד שמוציא אותי עכשיו מהקריזה הזאת הוא שאני מנסה לשכנע את עצמי, שלא עשיתם את זה מתוך אטימות כמו שזה נראה, אלא באמת מתוך חוסר הבנה. אולי באמת לא הבנתם שאני הטיפוס ישיר ופתוח מאוד - מדברת מיד על מה שמעיק עליי, לא מתרגשת משטויות אבל נעלבת עד עמקי נשמתה כשלא מקשיבים לי. אני מסכימה לעשות סולחה, אין לי בעיה עם זה. החיסרון הגדול שלי, הוא שבאותה מידה שאני נפגעת באופן ממש קשה כשלא מתנצלים ולא מבינים, כך אני מתרככת מיד ברגע שמתנצלים או מבינים. אם היו מבינים אותי מיד - הייתי מתרככת. בגלל שלא הבינו, נהייתי קשה ותוקפנית שבעתיים. כזאת אני. אם הבנתם - נפלא, הכל יחזור עכשיו לנורמה. הרי בתכלס לא קרה כאן משהו רע או מגעיל שנעשה לי. אבל כמו שאמרתי, אני מתקשה להתמודד עם טיפוסים שנעשים פתאום עיוורים לידי ברגע שאני כבר לא קלילה ומבדרת אלא מופנמת וכואבת. הנה, השתדלתי להסביר את זה בצורה הכי אמיתית שאפשר.