איש אינו טוען
שעצם הכיבוש הצבאי במלחמת ששת הימים היה שגוי, להיפך. הוא היה מחויב המציאות במהלך המלחמה. השגיאה היתה ההישארות של 37 שנה, וביסוס משטר כיבוש אזרחי, שאת תוצאותיו ההרסניות אנו רואים היום. אגב, במלחמת ששת הימים לא נלחמנו בפלסטינים, וזאת לא היתה מלחמת מגן נגדם, בניגוד ל-48', אלא במצרים ובירדנים, ששלטו בשטחים באותו זמן. זכורה לי היטב הפשרנות של אחרי מלחמת ששת הימים. זכורה לי היטב ההמתנה ל"טלפון מנאצר", הסירוב ליוזמת השלום של 71' (שהיתה נדיבה בהרבה מזו של 79'), שהיתה עשויה לחסוך את מלחמת יום כיפור. ולאחר מכן, הסירוב ליוזמת חוסיין. הכללות, יקירתי, הן לא צעד חכם בויכוח. אין ספק שההנהגה הפלסטינית עשתה טעויות, ואין ספק שישראל טעתה בכך שהיא העניקה את המנהיגות הפלסטינית לערפאת, זה לא מנקה אותנו מאשמה. האשמה שלנו היא העובדה שחשבנו שמצב בו אנו שולטים על עם אחר (ואז תקומי ותאמרי שאין עם פלסטיני. גם על אוכלוסיה זרה), ומצפים ממנו לקבל את שלטוננו, הוא מצב תקין ומקובל. החשיבה הזאת, שמקורותיה מגיעים מהתפיסות דתיות-משיחיות-גזעניות, הובילה את המפעל הציוני כולו לשבר, שאנו מרגישים כיום טוב מאוד. טוב מדי. אין שום סיבה שהפלסטינים יפעלו למען השלום, כל עוד אין להם אינטרס לאומי לעשות כן. את היית פועלת למען השלום אם היו דורשים ממך לוותר על האידיאל הלאומי שלך? על... כל ירושלים, לדוגמה? סביר להניח שלא, וישראל דרשה זאת מהפלסטינים במשך שנים. לסיכום, יקירתי, יש לי הפתעה בשבילך. לא את כל מה שלמדת בשיעורי היסטוריה בכיתה ו' הוא נכון, או רלוונטי. אנא נסי למצוא טיעונים מעט פחות שטחיים, מכלילים ובוטים. טיעון כמו "הם תמיד תוקפים, ואתם תמיד חושבים שאנחנו אשמים", מזכיר לי בעיקר את השיר הזה.