רע כי...
כל יום רבתי עם אמא מחדש על אוכל. פה צריך לאכול, שם לא צריך לאכול. כל שניה ושניה בזבזתי במחשבות על זה. הראש שלי מתפוצץ מרוב לחשוב על משוה שמצד אחד הוא שטותי ושולי אבל הפך להיות מרכז כל חיי. וכל הזמן לבכות כי אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה, ומחשבות חולניות כאלה עוברות לי בראש. וצעקות ולריב עם אמא שבוכה כי אני עושה לה את החיים קשים כי אני לא אוכלת (כאילו שאני בחרתי להכנס לזה לבד), וההכחשות, וההמתנה הזאת עד שהפסיכולוגית הזאת תתקשר כדי שאני יוכל להתחיל את הטיפול שאני בכלל עדיין לא שלמה איתו. וסתם, המחשבות האלה יהרגו אותי בסופו של דבר.