missalissa
New member
את שחיטה שחורה ניסיתי לקרוא בזמנו.
הפסקתי אחרי כמה עמודים. מבחינתי יש בספר משהו מציק, אני עדיין לא יודעת מהו.
הפסקתי אחרי כמה עמודים. מבחינתי יש בספר משהו מציק, אני עדיין לא יודעת מהו.
אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
פרס ספיר 2007 יוצא לדרך!
- פותח הנושא תפוז אנשים מודיע
- פורסם בתאריך
BloodSugarCrazy
New member
אנ דווקא ממש נהניתי ממנו
הספר מאוד אמיץ לדעתי, לכתוב ספר שלם על וטרינרית ושחיטות זה לא בדיוק מתכון בטוח לרב-מכר, אנשים לא אוהבים לקרוא על מה שהאוכל שלהם עובר לפני שהוא מגיע אליהם לצלחת, במיוחד לא כשזה תהליך כל כך מזעזע. לדעתי מבין כל הספרים המועמדים מגיע לו לזכות.
הספר מאוד אמיץ לדעתי, לכתוב ספר שלם על וטרינרית ושחיטות זה לא בדיוק מתכון בטוח לרב-מכר, אנשים לא אוהבים לקרוא על מה שהאוכל שלהם עובר לפני שהוא מגיע אליהם לצלחת, במיוחד לא כשזה תהליך כל כך מזעזע. לדעתי מבין כל הספרים המועמדים מגיע לו לזכות.
ספרים נוספים אודות שחיטות (לאו דווקא כשרות)
...ספרים יותר מזעזעים וחזקים מ"שחיטה שחורה" העוסקים בתעשיית הבשר: - שנת הבשרים שלי \רות אזוקי (בהחלט היה רב-מכר, ולדעתי - בצדק.) - כל יום הוא טרבלינקה \ צ'ארלס פאטרסון (ספר קשה מאד ל'עיכול'...) וכן, יש צורך באומץ לכתוב ספר שלם העוסק בכך. ספר מתכונים העוסק בנתחי הפרה בוודאי יתקבל ביתר שמחה על ידי קהל הקוראים.
...ספרים יותר מזעזעים וחזקים מ"שחיטה שחורה" העוסקים בתעשיית הבשר: - שנת הבשרים שלי \רות אזוקי (בהחלט היה רב-מכר, ולדעתי - בצדק.) - כל יום הוא טרבלינקה \ צ'ארלס פאטרסון (ספר קשה מאד ל'עיכול'...) וכן, יש צורך באומץ לכתוב ספר שלם העוסק בכך. ספר מתכונים העוסק בנתחי הפרה בוודאי יתקבל ביתר שמחה על ידי קהל הקוראים.
BloodSugarCrazy
New member
את שנת הבשרים יש לי בבית
אני תמיד רוצה שהוא יהיה הספר הבא שאני אקרא, אבל אלוהים יודע איך אני בוחרת את הספר הבא... כבר חצי שנה שהוא סגור על המדף. כל יום הוא טרבלינקה הוא חזק ואמיתי ונכון, אבל מזעזע מידי בשבילי. מה שכתוב בו אני יודעת אבל אני לא בטוחה שיהיו לי הכוחות לקרוא את כולו.
אני תמיד רוצה שהוא יהיה הספר הבא שאני אקרא, אבל אלוהים יודע איך אני בוחרת את הספר הבא... כבר חצי שנה שהוא סגור על המדף. כל יום הוא טרבלינקה הוא חזק ואמיתי ונכון, אבל מזעזע מידי בשבילי. מה שכתוב בו אני יודעת אבל אני לא בטוחה שיהיו לי הכוחות לקרוא את כולו.
missalissa
New member
תודה על ההמלצה
../images/Emo115.gif'כל יום הוא טרבלינקה' זה ספר מעולה.
אם כי, מן הראוי לציין שזה יותר ספר מידעי מאשר סיפורת ושצ'אלרס פאטרסון נכנס עמוק לנקודות - הנכונות להפליא - שלו. ובכלל, חברי הפורום היקרים, אם יש לכם טיפת זמן פנויה אני ממליצה לכם לקפוץ לאתר של שב"י. ה-רבה חומר למחשבה יש שם.
אם כי, מן הראוי לציין שזה יותר ספר מידעי מאשר סיפורת ושצ'אלרס פאטרסון נכנס עמוק לנקודות - הנכונות להפליא - שלו. ובכלל, חברי הפורום היקרים, אם יש לכם טיפת זמן פנויה אני ממליצה לכם לקפוץ לאתר של שב"י. ה-רבה חומר למחשבה יש שם.
תפוז אנשים מודיע
New member
../images/Emo41.gif ביוגרפיה וראיון קצר עם שושי בריינר
שושי נולדה בחיפה בשנת 1952 לאם מפולין ואב צ'כי. היא גדלה בשכונה שהוקמה על גבעה טרשית בסמוך לטכניון והתגוררה בבית שהיה רכוש נטוש. לפני שהחלה ללמוד ביסודי עברה המשפחה לקרית חיים שם התגוררה עד שנות השמונים. היא נישאה לבן המקום ולמדה באוניברסיטה ספרות ואומנות. כשבנה עומר היה בן חמש עברו להתגורר בטבעון והיא המשיכה לעבוד כמורה בקרית חיים.לאחר שנות הוראה רבות יצאה לשנת שבתון בו למדה אומנות והתפנתה לכתוב את הרומן הראשון שלה "אריאדנה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") שזכה להכרה מועטת. בשנת 89,בעקבות עבודת הפוסט-דוקטורט של בעלה נסעה לאמסטרדם והתגוררה שם תשע שנים.לפני גיוסו של עומר חזרו לארץ ובעלה חלה בסרטן ונפטר לאחר מאבק ממושך. היא נשאר בטבעון עוד שלוש שניםואז הכירה את בעלה השני ששימש כרב הרפורמי של ברלין. הם חלקו את החיים בין הבית החדש שבנו בקדימה ובין ברלין.בעלה השני חלה גם הוא בסרטן ונפטר לאחר חצי שנה של מאבק. שושי למדה כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון שם הכירה את ניסים קלדרון. שני סיפורים קצרים שהתפרסמו בעידודו בכתב העת "מקרוב" יצרו ענין בהוצאת "עם עובד" שהציעו לה לחתום אצלם חוזה עוד לפני שהיה לה חומר כתוב.ב2006 יצא הספר "אהבה עברית" בהוצאת "עם עובד".לפני שנה וחצי עברה לגור בלב תל אביב וחולקת את חייה עם בן זוג. ש: ספרי בקצרה על העלילה של "אהבה עברית" והתמות המרכזיות שבספר. ת: הספר מורכב משתי נובלות ושלושה סיפורים קצרים שכולם קשורים לאהבה. "בניינים"- סיפורה של דינה, חוקרת בנינים וצלמת שפוגשת בגבר במסיבה שהיא עורכת לכבוד בעלה.הם מוצאים שפה משותפת ודינה מתאהבת בו אך הוא מאכזב אותה ובוגד בה ודרכיהם נפרדות.דינה יוצאת לחקור את הטאג' מאהל שנבנה כסמל לאהבה נצחית ועקבותיה נעלמים. "בנות"- נובלה על שלוש חברות ילדות שנקלעות למשבר גיל הארבעים בחיי הזוגיות. חמדה,מעצבת פנים נשואה לדני אך החיים המשותפים דוהים והיא מחפשת ריגושים בחברת המורה הצעיר שלה לפוטו-שופ.כשבעלה חולה היא נאלצת לעזוב את אהובה ולטפל בבעלה.שולמית ה"רוחנית" נשואה לדב, הנדסאי שעוסק גם בעיסויים ומגלה עולם שלם של נשים ומגע.במהלך כינוס מקצועי פוגשת שולמית באולף הנורווגי ומנהלת איתו רומן. כשהיא חוזרת הביתה היא מתעמתת עם בעלה על חיי הנישואים הכושלים שלהם. מפגש מחודש עם אולף מבהיר לה שהקשר איתו לא יציל אותה מחייה הקודמים. ענת הסגפנית מחליטה לעזוב את בעלה יואב ומוצאת אהבה חדשה בזרועותיה של אשה. "הקוזין מיבלונקה"- סיפור מפגשם של נח ולייבלה ברונשטיין, בני דודים שעתידו של אחד מהם צופן גדולות (לייבלה יגדל להיות המהפכן לב טרוצקי). הסיפור משלב בין פרטים אמיתיים מהביוגרפיה המשפחתית של בריינר ופרטים בדויים. "אהבה עברית"- נובלה המתארת את הקשר המיוחד בין המספרת ודודתה הסוערת דורה ואת עולמה המומצא של דפנה- דמות שהמספרת מבקשת לברוא. "מדריך לבתי קפה" – סיפור קצר העוסק במחשבות על אהבה העולות בזמן ישיבתה של המספרת בבית קפה. ש: מהו הנושא שמקשר את הסיפורים שבקובץ? ת: העיסוק הוא בהתממשויות של אהבה והאפשרויות שלהן. יש הרבה התבוננות בדמויות אבל גם סוג של מסקנה שהריגוש של מסעות האהבה לא יכול להמשך לנצח ושהוא נעשה קהה אחרי זמן מסוים. אהבה רומנטית היא יחודית בתכונות שלה, בשונה מקשרי משפחה למשל, שתוחלת החיים שלהם היא ארוכה ונצחית.אנשים ילדותיים לא מוכנים לקבל את השחיקה הזו בריגושים ואולי גם אני קצת כזאת. הספר לא מטיף לחיפוש אחר הריגושים האלו שכן חלק מהם מועדים לכשלון. יש עיסוק בכך שאהבה היא המפוח הגדול של הרגש אבל גם גורם מכלה ביותר. ש: איך הגבת כששמעת שהספר מועמד לפרס? ת: שמחתי מאוד. יש בכך סוג של הכרה בבשלות שלי כיוצרת וזה מאוד מחמיא. תמיד ידעת שתהיי סופרת? ממש לא. הלכתי ללמוד ספרות מתוך לחץ של ההורים ללמוד מקצוע פרקטי. אף פעם לא העזתי לחשוב על עצמי בתור "אומנית". הכתיבה הזדחלה אל החיים שלי בדרך מקרית ועסקתי גם בדברים אחרים (עיצוב פנים, אומנות פלסטית, הוראה). אף פעם לא הצלחתי לשלב בין העיסוקים וכיום אני רק כותבת. ש: מהי שגרת הכתיבה שלך? ת: אני כותבת מדי יום בעיקר בשעות הבוקר.כשמשהו תופס אותי אז אני נשאבת לתוכו ואז אני רואנה את העולם רק דרך הפריזמה של הכתיבה. כשאני כותבת סיפורים הם בדר"כ נולדים אחד משהשני. עכשיו אני עובדת על רומן שהתכנון שלו הרבה יותר מוקפד,ארוך ומסובך.
שושי נולדה בחיפה בשנת 1952 לאם מפולין ואב צ'כי. היא גדלה בשכונה שהוקמה על גבעה טרשית בסמוך לטכניון והתגוררה בבית שהיה רכוש נטוש. לפני שהחלה ללמוד ביסודי עברה המשפחה לקרית חיים שם התגוררה עד שנות השמונים. היא נישאה לבן המקום ולמדה באוניברסיטה ספרות ואומנות. כשבנה עומר היה בן חמש עברו להתגורר בטבעון והיא המשיכה לעבוד כמורה בקרית חיים.לאחר שנות הוראה רבות יצאה לשנת שבתון בו למדה אומנות והתפנתה לכתוב את הרומן הראשון שלה "אריאדנה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") שזכה להכרה מועטת. בשנת 89,בעקבות עבודת הפוסט-דוקטורט של בעלה נסעה לאמסטרדם והתגוררה שם תשע שנים.לפני גיוסו של עומר חזרו לארץ ובעלה חלה בסרטן ונפטר לאחר מאבק ממושך. היא נשאר בטבעון עוד שלוש שניםואז הכירה את בעלה השני ששימש כרב הרפורמי של ברלין. הם חלקו את החיים בין הבית החדש שבנו בקדימה ובין ברלין.בעלה השני חלה גם הוא בסרטן ונפטר לאחר חצי שנה של מאבק. שושי למדה כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון שם הכירה את ניסים קלדרון. שני סיפורים קצרים שהתפרסמו בעידודו בכתב העת "מקרוב" יצרו ענין בהוצאת "עם עובד" שהציעו לה לחתום אצלם חוזה עוד לפני שהיה לה חומר כתוב.ב2006 יצא הספר "אהבה עברית" בהוצאת "עם עובד".לפני שנה וחצי עברה לגור בלב תל אביב וחולקת את חייה עם בן זוג. ש: ספרי בקצרה על העלילה של "אהבה עברית" והתמות המרכזיות שבספר. ת: הספר מורכב משתי נובלות ושלושה סיפורים קצרים שכולם קשורים לאהבה. "בניינים"- סיפורה של דינה, חוקרת בנינים וצלמת שפוגשת בגבר במסיבה שהיא עורכת לכבוד בעלה.הם מוצאים שפה משותפת ודינה מתאהבת בו אך הוא מאכזב אותה ובוגד בה ודרכיהם נפרדות.דינה יוצאת לחקור את הטאג' מאהל שנבנה כסמל לאהבה נצחית ועקבותיה נעלמים. "בנות"- נובלה על שלוש חברות ילדות שנקלעות למשבר גיל הארבעים בחיי הזוגיות. חמדה,מעצבת פנים נשואה לדני אך החיים המשותפים דוהים והיא מחפשת ריגושים בחברת המורה הצעיר שלה לפוטו-שופ.כשבעלה חולה היא נאלצת לעזוב את אהובה ולטפל בבעלה.שולמית ה"רוחנית" נשואה לדב, הנדסאי שעוסק גם בעיסויים ומגלה עולם שלם של נשים ומגע.במהלך כינוס מקצועי פוגשת שולמית באולף הנורווגי ומנהלת איתו רומן. כשהיא חוזרת הביתה היא מתעמתת עם בעלה על חיי הנישואים הכושלים שלהם. מפגש מחודש עם אולף מבהיר לה שהקשר איתו לא יציל אותה מחייה הקודמים. ענת הסגפנית מחליטה לעזוב את בעלה יואב ומוצאת אהבה חדשה בזרועותיה של אשה. "הקוזין מיבלונקה"- סיפור מפגשם של נח ולייבלה ברונשטיין, בני דודים שעתידו של אחד מהם צופן גדולות (לייבלה יגדל להיות המהפכן לב טרוצקי). הסיפור משלב בין פרטים אמיתיים מהביוגרפיה המשפחתית של בריינר ופרטים בדויים. "אהבה עברית"- נובלה המתארת את הקשר המיוחד בין המספרת ודודתה הסוערת דורה ואת עולמה המומצא של דפנה- דמות שהמספרת מבקשת לברוא. "מדריך לבתי קפה" – סיפור קצר העוסק במחשבות על אהבה העולות בזמן ישיבתה של המספרת בבית קפה. ש: מהו הנושא שמקשר את הסיפורים שבקובץ? ת: העיסוק הוא בהתממשויות של אהבה והאפשרויות שלהן. יש הרבה התבוננות בדמויות אבל גם סוג של מסקנה שהריגוש של מסעות האהבה לא יכול להמשך לנצח ושהוא נעשה קהה אחרי זמן מסוים. אהבה רומנטית היא יחודית בתכונות שלה, בשונה מקשרי משפחה למשל, שתוחלת החיים שלהם היא ארוכה ונצחית.אנשים ילדותיים לא מוכנים לקבל את השחיקה הזו בריגושים ואולי גם אני קצת כזאת. הספר לא מטיף לחיפוש אחר הריגושים האלו שכן חלק מהם מועדים לכשלון. יש עיסוק בכך שאהבה היא המפוח הגדול של הרגש אבל גם גורם מכלה ביותר. ש: איך הגבת כששמעת שהספר מועמד לפרס? ת: שמחתי מאוד. יש בכך סוג של הכרה בבשלות שלי כיוצרת וזה מאוד מחמיא. תמיד ידעת שתהיי סופרת? ממש לא. הלכתי ללמוד ספרות מתוך לחץ של ההורים ללמוד מקצוע פרקטי. אף פעם לא העזתי לחשוב על עצמי בתור "אומנית". הכתיבה הזדחלה אל החיים שלי בדרך מקרית ועסקתי גם בדברים אחרים (עיצוב פנים, אומנות פלסטית, הוראה). אף פעם לא הצלחתי לשלב בין העיסוקים וכיום אני רק כותבת. ש: מהי שגרת הכתיבה שלך? ת: אני כותבת מדי יום בעיקר בשעות הבוקר.כשמשהו תופס אותי אז אני נשאבת לתוכו ואז אני רואנה את העולם רק דרך הפריזמה של הכתיבה. כשאני כותבת סיפורים הם בדר"כ נולדים אחד משהשני. עכשיו אני עובדת על רומן שהתכנון שלו הרבה יותר מוקפד,ארוך ומסובך.
תפוז אנשים מודיע
New member
המשך הראיון
ש: איך הגיבו ההורים ה"פרקטיים" שלך לעיסוק ה"חופשי" שבחרת? ת: הם בהחלט חששו מההרפתקנות שלי אך היא תמיד היתה חלק נוכח באישיות שלי. עם ההצלחות הם מאוד גאים בי ואמי מאוד התרגשה ששתלתי את הסיפור המשפחתי שלה בסיפור שבקובץ. אילו סופרים את אוהבת או מעריכה? אני אוהבת מאוד את דוד גרוסמן, את האופן שבו הוא מצליח לחדור מתחת לעורה של הדמות. אני גם אוהבת מאוד את אורלי קסטל-בלום, שאלמנטים "כאילו" פוסטמודרניסטיים, המאפינים אותה, מופיעים גם אצלי. בסה"כ אני לא הולכת בדרכו של אף אחד אלא בדרכי שלי. מה היו הרגלי הקריאה שלך בתור ילדה? קראתי הרבה. בגיל 11 התחלתי לקרוא את "נשים קטנות" ג'יין אייר" ודומיהן ומאוד הושפעתי. די מהר עברתי לקרוא "ספרים של מבוגרים".אהבתי גם לקרוא ספרים היסטוריים.הקשר לשפה נוצר עצמאית. למרות שבבית דיברו עברית לא היו בו ספרים מלבד אלו "שצריך לביה"ס". ש: כבת לניצולי שואה את מתעסקת הרבה בחוויה הזו –כיצד היא מבוטאת בספר? ת: יש המון דרכים. ב"אהבה העברית" הגיבורה מעבירה הרצאות על בני הניצולים. יש שם תיאורים מפורטים של איך שאני חוויתי את הגדילה בבית כזה. התחושה שאתה סגור בתוך עולם חיוור ומוגן ובחוץ מחכה איזה מזהו שהוא נורא מפתה אבל גם נורא מסוכן. הסקרנות היא מקור הסכנה והאיום. השפה הופכת לכוח שבן הניצולים משחק בו אל מול הוריו. הוא שולט בה והם לא והם באופן מסוים תלויים בו. אתה מוצא את עצמך מגונן על הוריך במקום להיות זה שמגונן-הם בהרבה מובנים התינוקות שלך. יש גם את הענין שכל רצון אישי נחשב ללא בסדר. אם אתה רוצה משהו זה בעצם הודאה שלא קיבלת אותו ובכך בושה להורים. ש: דיברת על הנושאים האלו עם הוריך? ת: לא.הם נמצאים ברמת מודעות אחרת לגמרי. הם רוצים להאמין שהצילו אותי מהזוועה הכי גדולה שיש ואני לא רוצה לפגום בבטחון שהם חושבים שהעניקו לי. ש: חווית בחייך הרבה אירועים קשים- יש בך עדיין אופטימיות? ת: אני אכן חושבת שכמות האירועים הטראומטיים בחיים יכולה להיות אינסופית. הכאב והצער לא נפסקים והיכולת להגיב מולם היא מוגבלת.למרות הכל אני אופטימית ואוהבת את החיים ולא מתייאשת מלחפש את הדבר הטוב הבא.החיים הם ההצגה הכי טובה שיש וחייבים כל הזמן להשקות את הסקרנות. לחיות בצמצום בעיני זו האומללות הכי גדולה שיש.אני מטבעי "גיימרית"- מאמינה בלקחת סיכונים. ש: את עוסקת גם בעריכה (ספרים של יהלי סובול, נתן שחם ועוד)-מה היא נותנת לך בהשוואה לכתיבה? ת: כשאני עורכת מישהו אחר אני משתדלת להיות אורחת ב"בית שלו" ולראות את הדברים מנקודת המבט שלו. כשאני כותבת אני לגמרי עם עצמי. גם כשעסקתי בעיצוב פנים לא הכתבתי לאחרים קונספטים שלי אלא ניסיתי לראות את הבית של הלקוח דרך העיניים שלו. ש: באיזו מידה את רואה את הקשר שבין יחסי ציבור חושפניים (חשיפת הסיפור האישי הטרגי, התרכזות בהורים ניצולי השואה ובמחלות של בני זוגך) ובין ההצלחה של הספר? אני לא חושבת שיש קורולציה בין השניים. הרבה אנשים הגיבו על הראיון שנתתי ב"7 ימים" אך אני לא בטוחה שזה גרם להם ללכת לקרוא את הספר.יש בזה מידה של חשיפה שאני מוכנה לה. סופרים בעיני, הם אנשים חשופים. ת: קראת את שאר הספרים המועמדים לפרס? את הספר של שרה שילה ומאוד אהבתי אותו. את השאר אני בהחלט מתכננת לקרוא. ש: האם את מתענינת בכתיבה מסוג אחר, לקולנוע למשל? ת: אני מאוד מעונינת אבל כרגע מנסה למרכז את עצמי בספר הבא.אני מאוד אוהבת קולנוע בעיקר את וודי אלן- ראיתי את כל מה שהוא עשה, גם את הדברים הטובים פחות. אני אוהבת את הטון שלו.בחיים קשה לדעת לאן מתגלגלים ויש הפתעות. יום אחד ברכבת לבאר שבע ישבתי ליד קובי ניב ושמעתי שהוא מחפש סיפורים שעוסקים בכדורגל. איכשהו נפלט לי שיש לי סיפור כזה ובמשך יומיים נאלצתי לשבת בלי הפסקה וליצר אותו. מאז קובי ואני הפכנו לחברים טובים והסיפור פורסם בקובץ. ש: חיית שנים רבות בחו"ל, האם את מרגישה ישראלית והאם הישראליות היא משהו שחשוב לך? ת: אני מרגישה מאוד ישראלית. בחו"ל סבלתי קשות מהנתק מהשפה שהיא חלק מאוד מרכזי באישיות שלי. לכן גם בחרתי לעסוק שם בציור- הרגשתי שמשהו נלקח ממני וניסיתי למצוא תחליף.למרות שהחיים מחוץ לישראל הם חוויה מאוד מעשירה ומומלצת אני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר. המעבר לתל אביב מאוד מתאים לי עכשיו ואני נהנית מכל שניה. ש: האם את בן אדם פוליטי והאם מעורבות כזו חשובה לך? ת: אני בן אדם מאוד פרטי מטבעי אך כיום אני עוברת תהליך מאוד מענין.החיים לצד בן זוג שמאוד מעורב חברתית גורמים לי לחשוב אחרת. אני לא חיה בניתוק מהעולם אך עסוקה בעיקר בלספר את הסיפור שלי במידת הקשב וההתבוננות הכי גדולה שאני יכולה ליצור.המוטיבציה שלי ליצירה היא רצון להגיד משהו ואני לא חושבת על התגובה. אין לי שיקולים מסחריים או כוונות לכתוב "רב מכר". ש: הספר שלך עוסק בעיקר בנשים ובנשיות- האם לא זנחת מעט את קהל הקוראים הגברי? ת: אני חייבת להודות שגברים שקראו את הספר נהנו אך ביקרו את העובדה שהגברים בספר "יוצאים לא משהו". לא באתי ממקום של ביקורת אלא ממקום של התבוננות. אני פועלת ממקום נשי אך לא נשי לוחמני.
ש: איך הגיבו ההורים ה"פרקטיים" שלך לעיסוק ה"חופשי" שבחרת? ת: הם בהחלט חששו מההרפתקנות שלי אך היא תמיד היתה חלק נוכח באישיות שלי. עם ההצלחות הם מאוד גאים בי ואמי מאוד התרגשה ששתלתי את הסיפור המשפחתי שלה בסיפור שבקובץ. אילו סופרים את אוהבת או מעריכה? אני אוהבת מאוד את דוד גרוסמן, את האופן שבו הוא מצליח לחדור מתחת לעורה של הדמות. אני גם אוהבת מאוד את אורלי קסטל-בלום, שאלמנטים "כאילו" פוסטמודרניסטיים, המאפינים אותה, מופיעים גם אצלי. בסה"כ אני לא הולכת בדרכו של אף אחד אלא בדרכי שלי. מה היו הרגלי הקריאה שלך בתור ילדה? קראתי הרבה. בגיל 11 התחלתי לקרוא את "נשים קטנות" ג'יין אייר" ודומיהן ומאוד הושפעתי. די מהר עברתי לקרוא "ספרים של מבוגרים".אהבתי גם לקרוא ספרים היסטוריים.הקשר לשפה נוצר עצמאית. למרות שבבית דיברו עברית לא היו בו ספרים מלבד אלו "שצריך לביה"ס". ש: כבת לניצולי שואה את מתעסקת הרבה בחוויה הזו –כיצד היא מבוטאת בספר? ת: יש המון דרכים. ב"אהבה העברית" הגיבורה מעבירה הרצאות על בני הניצולים. יש שם תיאורים מפורטים של איך שאני חוויתי את הגדילה בבית כזה. התחושה שאתה סגור בתוך עולם חיוור ומוגן ובחוץ מחכה איזה מזהו שהוא נורא מפתה אבל גם נורא מסוכן. הסקרנות היא מקור הסכנה והאיום. השפה הופכת לכוח שבן הניצולים משחק בו אל מול הוריו. הוא שולט בה והם לא והם באופן מסוים תלויים בו. אתה מוצא את עצמך מגונן על הוריך במקום להיות זה שמגונן-הם בהרבה מובנים התינוקות שלך. יש גם את הענין שכל רצון אישי נחשב ללא בסדר. אם אתה רוצה משהו זה בעצם הודאה שלא קיבלת אותו ובכך בושה להורים. ש: דיברת על הנושאים האלו עם הוריך? ת: לא.הם נמצאים ברמת מודעות אחרת לגמרי. הם רוצים להאמין שהצילו אותי מהזוועה הכי גדולה שיש ואני לא רוצה לפגום בבטחון שהם חושבים שהעניקו לי. ש: חווית בחייך הרבה אירועים קשים- יש בך עדיין אופטימיות? ת: אני אכן חושבת שכמות האירועים הטראומטיים בחיים יכולה להיות אינסופית. הכאב והצער לא נפסקים והיכולת להגיב מולם היא מוגבלת.למרות הכל אני אופטימית ואוהבת את החיים ולא מתייאשת מלחפש את הדבר הטוב הבא.החיים הם ההצגה הכי טובה שיש וחייבים כל הזמן להשקות את הסקרנות. לחיות בצמצום בעיני זו האומללות הכי גדולה שיש.אני מטבעי "גיימרית"- מאמינה בלקחת סיכונים. ש: את עוסקת גם בעריכה (ספרים של יהלי סובול, נתן שחם ועוד)-מה היא נותנת לך בהשוואה לכתיבה? ת: כשאני עורכת מישהו אחר אני משתדלת להיות אורחת ב"בית שלו" ולראות את הדברים מנקודת המבט שלו. כשאני כותבת אני לגמרי עם עצמי. גם כשעסקתי בעיצוב פנים לא הכתבתי לאחרים קונספטים שלי אלא ניסיתי לראות את הבית של הלקוח דרך העיניים שלו. ש: באיזו מידה את רואה את הקשר שבין יחסי ציבור חושפניים (חשיפת הסיפור האישי הטרגי, התרכזות בהורים ניצולי השואה ובמחלות של בני זוגך) ובין ההצלחה של הספר? אני לא חושבת שיש קורולציה בין השניים. הרבה אנשים הגיבו על הראיון שנתתי ב"7 ימים" אך אני לא בטוחה שזה גרם להם ללכת לקרוא את הספר.יש בזה מידה של חשיפה שאני מוכנה לה. סופרים בעיני, הם אנשים חשופים. ת: קראת את שאר הספרים המועמדים לפרס? את הספר של שרה שילה ומאוד אהבתי אותו. את השאר אני בהחלט מתכננת לקרוא. ש: האם את מתענינת בכתיבה מסוג אחר, לקולנוע למשל? ת: אני מאוד מעונינת אבל כרגע מנסה למרכז את עצמי בספר הבא.אני מאוד אוהבת קולנוע בעיקר את וודי אלן- ראיתי את כל מה שהוא עשה, גם את הדברים הטובים פחות. אני אוהבת את הטון שלו.בחיים קשה לדעת לאן מתגלגלים ויש הפתעות. יום אחד ברכבת לבאר שבע ישבתי ליד קובי ניב ושמעתי שהוא מחפש סיפורים שעוסקים בכדורגל. איכשהו נפלט לי שיש לי סיפור כזה ובמשך יומיים נאלצתי לשבת בלי הפסקה וליצר אותו. מאז קובי ואני הפכנו לחברים טובים והסיפור פורסם בקובץ. ש: חיית שנים רבות בחו"ל, האם את מרגישה ישראלית והאם הישראליות היא משהו שחשוב לך? ת: אני מרגישה מאוד ישראלית. בחו"ל סבלתי קשות מהנתק מהשפה שהיא חלק מאוד מרכזי באישיות שלי. לכן גם בחרתי לעסוק שם בציור- הרגשתי שמשהו נלקח ממני וניסיתי למצוא תחליף.למרות שהחיים מחוץ לישראל הם חוויה מאוד מעשירה ומומלצת אני לא רואה את עצמי חיה בשום מקום אחר. המעבר לתל אביב מאוד מתאים לי עכשיו ואני נהנית מכל שניה. ש: האם את בן אדם פוליטי והאם מעורבות כזו חשובה לך? ת: אני בן אדם מאוד פרטי מטבעי אך כיום אני עוברת תהליך מאוד מענין.החיים לצד בן זוג שמאוד מעורב חברתית גורמים לי לחשוב אחרת. אני לא חיה בניתוק מהעולם אך עסוקה בעיקר בלספר את הסיפור שלי במידת הקשב וההתבוננות הכי גדולה שאני יכולה ליצור.המוטיבציה שלי ליצירה היא רצון להגיד משהו ואני לא חושבת על התגובה. אין לי שיקולים מסחריים או כוונות לכתוב "רב מכר". ש: הספר שלך עוסק בעיקר בנשים ובנשיות- האם לא זנחת מעט את קהל הקוראים הגברי? ת: אני חייבת להודות שגברים שקראו את הספר נהנו אך ביקרו את העובדה שהגברים בספר "יוצאים לא משהו". לא באתי ממקום של ביקורת אלא ממקום של התבוננות. אני פועלת ממקום נשי אך לא נשי לוחמני.
תפוז אנשים מודיע
New member
../images/Emo41.gif ביוגרפיה וראיון קצר עם שחר מגן
שחר מגן (31) נולד ברמת גן וכיום מתגורר בתל אביב. הוא נשוי ואב לבן. למד בתלמה ילין ובצבא שירת כמדריך נ"מ. לאחר הצבא למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. התחיל לכתוב ב"מעריב"- הפיק את "סופשבוע" וכתב ב"תרבות מעריב".עבר לערוך את מדור התרבות בYNET כתב מספר פרקים לסדרה "השיר שלנו" ועוסק בקולנוע תעודי. תקציר הספר: הספר עוקב אחר הגיבורה - רוצי יעקובי (נצר למשפחתו של אלכסנדר זייד- "השומר") – וטרינרית אפורה, בינונית, חסרת ברק וסקס-אפיל שעובדת בבית המטבחיים של קריית עמל. באחת המשחטות היא נתקלת בעגלים שחוטים שסיבת מותם אינה ידועה לה. רוצי יוצאת לחפש את פתרון של התעלומה המקומית ומגלה שהתעלומה גדולה בהרבה ממה שחשבה בראשונה. לאחר שהתופעה מתפשטת ברבים ממשקי הצפון עליהם היא אחראית, מגלה רוצי שהיא נקלעה לקנוניה כוחנית שמקורה בשני פרופסורים גדולים הנאבקים בסוגיה של הנדסה גנטית. באופן שאינו תואם את תכונותיה הבלתי הרואיות, יוצאת רוצי למסע לעצירת ההרג ועוברת במקביל גם מסע אישי מטלטל בחייה הזוגיים עם שמוליק הנכה וחדל האישים. רוצי הופכת למטרה של מתנכל המאשים אותה באחריות לשחיטה שחורה - שחיטה של פרות שבשרן נאסר לאכילה ונאלצת לראשונה בחייה לצאת מהעולם המוגן אליו התרגלה. המסע שעוברת רוצי מוציא אותה מעולמה הקפוא, הקר וחסר המגע האנושי אל זירה מדמדמת של יצרים וכוח. בין נופי הצפון, שנעטפו בספרות העבר בהילה מפארת ומהללת, מתגלים קרעים המאיימים על המחוזות הפסטורליים והנוסטלגיים. ארץ ישראל היפה מגלה גם פנים אחרות ומעלה שאלות על האידיאל הציוני ותוצאותיו. הרומן זרוע אנקדוטות מחכימות ומשעשעות מתולדות הזואולוגיה המקומית, המגוללות את סיפוריהם של בעלי החיים, השותפים הסמויים של הפרויקט, ואת הסבל שהיה מנת חלקם בשל הטעויות שנעשו בידי בני אדם. ש. נולדת ברמת גן ועברך עירוני להפליא - מדוע בחרת בנופים ועלילה "חקלאיים" ו"צפוניים" כל כך? ת. תחומי העניין שלי תמיד מתרכזים בלא ידוע. לא מעניין לי לעסוק במציאות שמוכרת לי. יש לי חיבה טבעית לנוסטלגיה ואטמוספרה ארצישראלית וניסיתי לקחת את הנטייה הטבעית הזו שלי למקום אפל, מסוכסך ומעט "טראשי". ש. איך עושים תחקיר לעולם כל כך זר ומסובך? ת. תחקירים הם אהבה גדולה שלי. גם בעבודתי כדוקומנטריסט אני ניגש למשימה הזו עם הרבה חדוות לימוד. דווקא משום שאין לי שום מושג על העולם הזה, מרתק אותי לבדוק איך אני יכול לחדור אליו, לחקור אותו ואז לשרטט אותו דרך המכחול שלי. מעבר לכך אני באמת משקיע עבודה סיזיפית במחקר. עבדתי בצמוד לווטרינר מקצועי וקראתי הרבה ספרים על מחלות,חקלאות, בקר ועוד. ש. ולמה בחרת בדמותה של אישה כמובילה של הספר? ת. נשים באופן כללי מעניינות אותי יותר כדמויות. משהו במאבק הבסיסי שלהם בעולם הרבה יותר משמעותי. נקודת המוצא שלהם היא הרבה פחות "מבוססת" מבחינת קבלה ונורמטיביות ועניין אותי לשתול אישה דווקא בסביבה שכל כך מובהקת בגבריות שלה. ש. ומהיכן החיבור והמשיכה לדם, מחלות ואופרציות כירורגיות? ת. קודם כל אני היפוכונדר לא קטן. המחקר על המחלות היה נורא מעניין כי התחלתי מכל מיני פנטזיות על מחלות שהייתי רוצה שיהיו בספר וגיליתי שבפועל קיימות במציאות מחלות מרתקות בהרבה. יש משהו מאוד ציורי במחלות וניתוחים ונשאבתי לזה בכתיבה. הנושא של הרג חיות סקרן אותי מהכיוון של חוסר האונים שלהן - למה בעצם צריך להרוג מישהו נטול כוח. יש בי משהו "קינקי", סקרנות לרגעים של שנייה לפני המוות. ש.מעבר לתיאורים הגראפיים בחרת גם בשפה מאוד אלימה וקשה, מדוע? ת. שוב, אני חובב של טראש של לכלוך מסוגנן. לא כתבתי סתם כדי לייצר גועל או דם אלא כדי לקדם את הסיטואציה, את הדמויות שפועלות בה ואת המהלך העלילתי. אני לא מרגיש לא מוסרי להתעסק באלימות – הכל תלוי באיך מטפלים בה ולמה. ש. ומה בעצם ניסית להגיד בספר, יש כאן סוג של אמירה חברתית, מראה לישראליות היפה שנגוזה? ת. נורא קשה לי עם המקומות של "אמירה או "מסר". אני מאמין שבעצם הכתיבה יש נגיעה למציאות ואמירה עליה ופשוט צריך לקרוא את הספר ולא לנתח את מה שהוא מנסה להגיד או למסור. גם הרצון להיות נקי ולא לומר שום דבר נראה לי מגוחך, כי בעצם היצירה אתה מנסה להגיד משהו לסמן – "תקשיבו לי" ולכן אני לא מתיפייף . מה שעניין אותי היה לחזור ל"תוכנית העל" הציונית ולבדוק מה היא הכתיבה ובנתה ומה היא הרסה בדרך. אבל שוב,זה קיים בספר יותר ממה שאני רוצה לדובב את זה מהפה שלי. ש. ספר על הסרטים הדוקומנטרים שלך. ת. בסרט "האימא של הגבעטרון" שעשיתי יחד עם איילת גיל עניין אותי מאד הקומפלקס הקיבוצי. הדמויות, מה שקורה מתחת לפני המדשאות המוריקות. הסרט עסק ביחסים בין שתי נשים דומיננטיות בהרכב. זו שסולקה (רינה) וזו שתמיד יצאה חברמנית (ניקה). יש משהו מאוד חזק בסרט מבחינת התחושה של לעסוק במשהו רגע לפני שהוא נעלם ואני חושב שבאמת זה המצב שהקיבוץ נמצא בו היום וזו נקודה מרתקת מבחינתי. בסרט נוסף עקבתי אחר חבורת גמלאים של משרד החקלאות שמתנסה בפעם הראשונה בחייה בעולם שמחוץ למלאכת כפיים וכיום אני עובד על סרט שעוסק בניל"י ומרתק כמה העולם של אז חי ונושם עוד היום וכמה המיתוס עדיין רלוונטי לחייהם של אנשים.
שחר מגן (31) נולד ברמת גן וכיום מתגורר בתל אביב. הוא נשוי ואב לבן. למד בתלמה ילין ובצבא שירת כמדריך נ"מ. לאחר הצבא למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. התחיל לכתוב ב"מעריב"- הפיק את "סופשבוע" וכתב ב"תרבות מעריב".עבר לערוך את מדור התרבות בYNET כתב מספר פרקים לסדרה "השיר שלנו" ועוסק בקולנוע תעודי. תקציר הספר: הספר עוקב אחר הגיבורה - רוצי יעקובי (נצר למשפחתו של אלכסנדר זייד- "השומר") – וטרינרית אפורה, בינונית, חסרת ברק וסקס-אפיל שעובדת בבית המטבחיים של קריית עמל. באחת המשחטות היא נתקלת בעגלים שחוטים שסיבת מותם אינה ידועה לה. רוצי יוצאת לחפש את פתרון של התעלומה המקומית ומגלה שהתעלומה גדולה בהרבה ממה שחשבה בראשונה. לאחר שהתופעה מתפשטת ברבים ממשקי הצפון עליהם היא אחראית, מגלה רוצי שהיא נקלעה לקנוניה כוחנית שמקורה בשני פרופסורים גדולים הנאבקים בסוגיה של הנדסה גנטית. באופן שאינו תואם את תכונותיה הבלתי הרואיות, יוצאת רוצי למסע לעצירת ההרג ועוברת במקביל גם מסע אישי מטלטל בחייה הזוגיים עם שמוליק הנכה וחדל האישים. רוצי הופכת למטרה של מתנכל המאשים אותה באחריות לשחיטה שחורה - שחיטה של פרות שבשרן נאסר לאכילה ונאלצת לראשונה בחייה לצאת מהעולם המוגן אליו התרגלה. המסע שעוברת רוצי מוציא אותה מעולמה הקפוא, הקר וחסר המגע האנושי אל זירה מדמדמת של יצרים וכוח. בין נופי הצפון, שנעטפו בספרות העבר בהילה מפארת ומהללת, מתגלים קרעים המאיימים על המחוזות הפסטורליים והנוסטלגיים. ארץ ישראל היפה מגלה גם פנים אחרות ומעלה שאלות על האידיאל הציוני ותוצאותיו. הרומן זרוע אנקדוטות מחכימות ומשעשעות מתולדות הזואולוגיה המקומית, המגוללות את סיפוריהם של בעלי החיים, השותפים הסמויים של הפרויקט, ואת הסבל שהיה מנת חלקם בשל הטעויות שנעשו בידי בני אדם. ש. נולדת ברמת גן ועברך עירוני להפליא - מדוע בחרת בנופים ועלילה "חקלאיים" ו"צפוניים" כל כך? ת. תחומי העניין שלי תמיד מתרכזים בלא ידוע. לא מעניין לי לעסוק במציאות שמוכרת לי. יש לי חיבה טבעית לנוסטלגיה ואטמוספרה ארצישראלית וניסיתי לקחת את הנטייה הטבעית הזו שלי למקום אפל, מסוכסך ומעט "טראשי". ש. איך עושים תחקיר לעולם כל כך זר ומסובך? ת. תחקירים הם אהבה גדולה שלי. גם בעבודתי כדוקומנטריסט אני ניגש למשימה הזו עם הרבה חדוות לימוד. דווקא משום שאין לי שום מושג על העולם הזה, מרתק אותי לבדוק איך אני יכול לחדור אליו, לחקור אותו ואז לשרטט אותו דרך המכחול שלי. מעבר לכך אני באמת משקיע עבודה סיזיפית במחקר. עבדתי בצמוד לווטרינר מקצועי וקראתי הרבה ספרים על מחלות,חקלאות, בקר ועוד. ש. ולמה בחרת בדמותה של אישה כמובילה של הספר? ת. נשים באופן כללי מעניינות אותי יותר כדמויות. משהו במאבק הבסיסי שלהם בעולם הרבה יותר משמעותי. נקודת המוצא שלהם היא הרבה פחות "מבוססת" מבחינת קבלה ונורמטיביות ועניין אותי לשתול אישה דווקא בסביבה שכל כך מובהקת בגבריות שלה. ש. ומהיכן החיבור והמשיכה לדם, מחלות ואופרציות כירורגיות? ת. קודם כל אני היפוכונדר לא קטן. המחקר על המחלות היה נורא מעניין כי התחלתי מכל מיני פנטזיות על מחלות שהייתי רוצה שיהיו בספר וגיליתי שבפועל קיימות במציאות מחלות מרתקות בהרבה. יש משהו מאוד ציורי במחלות וניתוחים ונשאבתי לזה בכתיבה. הנושא של הרג חיות סקרן אותי מהכיוון של חוסר האונים שלהן - למה בעצם צריך להרוג מישהו נטול כוח. יש בי משהו "קינקי", סקרנות לרגעים של שנייה לפני המוות. ש.מעבר לתיאורים הגראפיים בחרת גם בשפה מאוד אלימה וקשה, מדוע? ת. שוב, אני חובב של טראש של לכלוך מסוגנן. לא כתבתי סתם כדי לייצר גועל או דם אלא כדי לקדם את הסיטואציה, את הדמויות שפועלות בה ואת המהלך העלילתי. אני לא מרגיש לא מוסרי להתעסק באלימות – הכל תלוי באיך מטפלים בה ולמה. ש. ומה בעצם ניסית להגיד בספר, יש כאן סוג של אמירה חברתית, מראה לישראליות היפה שנגוזה? ת. נורא קשה לי עם המקומות של "אמירה או "מסר". אני מאמין שבעצם הכתיבה יש נגיעה למציאות ואמירה עליה ופשוט צריך לקרוא את הספר ולא לנתח את מה שהוא מנסה להגיד או למסור. גם הרצון להיות נקי ולא לומר שום דבר נראה לי מגוחך, כי בעצם היצירה אתה מנסה להגיד משהו לסמן – "תקשיבו לי" ולכן אני לא מתיפייף . מה שעניין אותי היה לחזור ל"תוכנית העל" הציונית ולבדוק מה היא הכתיבה ובנתה ומה היא הרסה בדרך. אבל שוב,זה קיים בספר יותר ממה שאני רוצה לדובב את זה מהפה שלי. ש. ספר על הסרטים הדוקומנטרים שלך. ת. בסרט "האימא של הגבעטרון" שעשיתי יחד עם איילת גיל עניין אותי מאד הקומפלקס הקיבוצי. הדמויות, מה שקורה מתחת לפני המדשאות המוריקות. הסרט עסק ביחסים בין שתי נשים דומיננטיות בהרכב. זו שסולקה (רינה) וזו שתמיד יצאה חברמנית (ניקה). יש משהו מאוד חזק בסרט מבחינת התחושה של לעסוק במשהו רגע לפני שהוא נעלם ואני חושב שבאמת זה המצב שהקיבוץ נמצא בו היום וזו נקודה מרתקת מבחינתי. בסרט נוסף עקבתי אחר חבורת גמלאים של משרד החקלאות שמתנסה בפעם הראשונה בחייה בעולם שמחוץ למלאכת כפיים וכיום אני עובד על סרט שעוסק בניל"י ומרתק כמה העולם של אז חי ונושם עוד היום וכמה המיתוס עדיין רלוונטי לחייהם של אנשים.
תפוז אנשים מודיע
New member
../images/Emo41.gif ביוגרפיה וראיון קצר עם שרה שילה
שרה שילה נולדה (1958) בירושלים. ב-1976 הגיעה למעלות במסגרת גרעין נח"ל. שם הקימה משפחה עם בעלה אבנר. היתה פעילה בחינוך והוראה, כתבה לילדים והפעילה ילדים ברחבי הגליל באמצעות סיפורים ותיאטרוני-בובות וניהלה מרכז אמנויות. לאחר חמש-עשרה שנים העתיקה משפחת שילה את מגוריה לכפר ורדים. ספרה "שום גמדים לא יבואו" (רומן ראשון למבוגרים) זיכה את שרה שילה בפרס קרן טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית ובפרס שרת החינוך בתחומי היצירה הספרותית - פרס ספרי ביכורים תשס"ה. ספריה: מעשה בחושך (ירושלים : כתר, תשמ"ט 1989) <איורים, מיכל אפרת> קדימה עוברים למטת ההורים (כפר ורדים : אנדומלה, תשנ"ד 1993) <איורים, מיקי צדיק> הקפיצה (כפר ורדים : אנדולמה, תשנ"ד 1993) <איורים, גידי קייך> שום גמדים לא יבואו (תל אביב : עם עובד, תשס"ו 2005) <עריכה, יובל שמעוני> תקציר הספר: העלילה מתרחשת בעיירה חסרת שם שבה סובלים התושבים מאימת האויב שמעבר לגבול (לפי כל הסימנים הכוונה לקריית שמונה.) הספר כולל תיאורים של לילות מלאים פחד מהקטיושות וחרדות של התושבים ממחבלים.הם נוקטים בכל דרכי ההתגוננות, סגירת הבתים בצורה הרמטית בלילות ועוד.האווירה הכללית מדכאת ומטרידה.הסיפור מסופר מפיהם של בני משפחת דדון, סימונה וילדיה. סימונה מתארת את חייה בשפה נמוכה ודלה. היא נוגעת במיאוס של חיי העבדות שלה אך לא משתמשת במילה "דכאון".סימונה דדון היא סוג של "עקרת בית נואשת" שמשתמשת בשפה מאוד נמוכה ומשובשת אך מתגלה כאשה עשירה ועם תובנות מדהימות על החיים.מסעוד בעלה- מלך הפלאפל המקומי נפטר והשאיר לה בבטן שני "מסעודים" קטנים. היא עובדת כמבשלת במעון ומספרת את הסיפור המשפחתי והתאהבותה במסעוד בקול וצליל מיוחדים.הפרק השני שייך לדודי ואיציק דדון. שני האחים מגדלים ביחד ציפור בז ועסוקים בלאמן אותה. הפרק עוסק בקרבה המיוחדת בין האחים הנעים בין חרדה מאיום המחבלים לבין חיפוש אחר פתרונות להפיג את הפחד.הפרק השלישי שיך לקובי, האח הבכור, שמנסה להיות מעין דמות אב לאחיו. קובי רוקם חלום כיצד לצאת מחיי הפועל העלובים ולהעניק למשפחה שלו עתיד אחר.הפרק האחרון מסופר על ידי אתי- המדברת בקול מעט מתוחכם יותר וסוקרת את מצב המשפחה.הספר בנוי מהקולות השונים שמרכיבים את המשפחה המיוחדת הזו שהמציאה מין שפה מיוחדת בה משתמשים כולם. ש. בספר את יוצרת לטריטוריה הצפונית "שפה משל עצמה" - כיצד את עושה זאת? ת. השפה בספר בשלושת החלקים הראשונים היא כאילו "לא תקנית" ומכילה המון שגיאות. זו שפה קצת מקומית של עיירת פיתוח מצפון הארץ. אנשים מנסים להצמיד לשפה הזו כל מיני תגיות, כמו שפה "עילגת", או "פשוטה", אבל אני לא רואה זאת כך. אני רואה בה שפה שנוצרה כתוצאה מההגירה, ולכן זו לא שפה פחותה, אלא להיפך – "שפה וחצי". שפה המכילה תחביר מהשפה הקודמת, מילים שהומצאו בישראל, וכן את השפה התקנית. ש. סימונה נאבקת במערכת דיכויים נשיים ולשוניים - האם גם את התמודדת עם מערכת כזו? ת. אני לא מסכימה שסימונה "נאבקת בדיכויים". סימונה חיה את חייה ומתמודדת עם קשיים. חלק מהקשיים נובעים מהיותה אשה, וחלק נובעים מאיך שהסביבה מתייחסת אליה. סימונה לא קראה מניפסט פמיניסטי ומחליטה לפעול לפיו, אלא בונה את חייה מהמבט שלה. זה לא מאבק בדיכויים, אלא מאבק שרידה. גם אני אשה, וגם אני אשה להורים יוצאי מדינות ערב. אבל הביוגרפיה שלי שונה, בין השאר כי נולדתי בארץ. בספר עצמו היה חשוב לי לפרק את המצוקה: ערוצי הטלוויזיה יכולים להראות מקרר ריק או מספר של ילדים שחיים מתחת לקו העוני, ובכך לבטא "מצוקה". לי היה חשוב בספר ללכת מול הדה-הומאניזציה של ההתייחסות התקשורתית. כשמפרקים את המצוקה מתברר שמדובר בבני אדם, והמצוקה שלהם לא נובעת מסיסמאות, אלא מדברים "רגילים" שקשורים לכל אדם. ההתבוננות היא התבוננות אנושית בדמויות. לדוגמא, יש בספר את דמותו של קובי, החולם על דירה בראשון לציון. אבל לא כל המשפחה חולמת אותו חלום; בעוד שלקובי יש משיכה לאסטתיקה, אתי אחותו לא מוטרדת כלל ממצב המגורים שלהם. לא כולם רוצים בית חדש, מכונית נוצצת ואשה דוגמנית לידם. כלומר, המצוקה לא משותפת לכולם באותה צורה. ש. האם יצרת את השפה המיוחדת של סימונה או שכתבת אותה באופן טבעי? ת. חלק קטן של השפה דומה לשפה של הוריי, וחלק גדול יותר דומה לשפה ששמעתי במעון. אני חייבת להגיד שבהרבה מקרים, השפה המדוברת בספר מדוייקת יותר ומתאימה יותר לחיים במקום הספציפי שבו הדברים מתרחשים. ש. מדוע בחרת לחלק את הספר לארבעה חלקים? ת. כי כל אחת מהדמויות מייצגת את עצמה. החלוקה נותנת לדמויות לעמוד בפני עצמן וזמן ביטוי מלא לכל אחת מהן. וגם - בגלל שרציתי להמחיש עד כמה המגע של הדמויות אחת בשנייה קשה. ש. היו מבקרים ש"האשימו" אותך בכך שהעדפת את העיסוק בשפה בספר על פני העלילה והדמויות - את חושבת שההאשמות מוצדקות? ת. לא קראתי את הביקורות האלו. כשאני כתבתי את הספר, לא דמיינתי שידברו על השפה. השפה היתה מאוד טבעית בעיני. התחלתי את הכתיבה באתי, המדברת עברית יותר תקינה, ועברתי לסימונה שמדברת אחרת. אבל זו לא היתה החלטה מודעת, של רצון לעשות משהו אחר. לגבי העלילה – עלילה היא דבר פחות מרכזי וחשוב בעיני, ובמקום זאת מצאתי תחליפים טובים לעלילה. לא רציתי סיפור שבו יש הובלה מנקודה אחת לנקודה אחרת, אלא איזה "מובייל" תלת-מימדי, עם איזון בין כל החלקים ומתח בינהם. זה בעיניי יותר מתאים. יש הרבה דוגמאות בתוך הספר: לדוגמא, הבר-מצווה של קובי לעומת הבר-מצווה של איציק והצורך שלו ליצור קשר לאלוהים. או הדירה לדוגמא בראשון מול הדירה של ג'מיל בכפר. או למשל, איך קובי חווה הפגנה של כהנא לעומת איך שאתי חווה את אותה הפגנה עצמה. רציתי ליצור הקבלות ואז לבדוק אותן. ש. היו שכינו את השפה והדמויות שבספר ניסיון להגדרה של "היסטוריוגרפיה מזרחית חדשה" האם זה באמת מה שניסית לעשות? ת. לא היתה כל כוונה כזו. היתה לי הרבה חשיבה על דברים שעשיתי, אבל לא מתוך רצון לקבע תופעה. כשאדם מספר סיפור הוא עושה מעשה מאוד אישי, ובדיעבד הדביקו הרבה כוונות שלא היו. ש. סיפרת בעבר שלא הרבת לקרוא משום שסבלת מהפרעת קשב - את סובלת ממנה גם היום? האם בעקבות הכתיבה גם התחלת לקרוא יותר? ת. היום אני סובלת מהפרעת הקשב הרבה פחות. בין השאר, כי התמקדתי בהפרעה וניסיתי – בהצלחה – להתגבר עליה. הכתיבה בהחלט עזרה, וגם הקריאה. זאת, כי תמיד עסקתי בעבודות שבהן ניסיתי לעקוף את הקושי. זו פעם ראשונה שהתמודדתי עם הבעיה במודע. ש. את עצמך גדלת בבית מבוסס - מהיכן נוצר החיבור העמוק שלך לעוני ואנשים קשי יום? ת. גדלתי בבית מבוסס ברחביה ובטלביה. ולמרות זאת, כאשר גדלים עם הורים שלא באו מעושר, אתה מכיר את תחושת המצוקה דרכם. גם רוב בני הדור שלי הם בני מהגרים, שהוריהם הגיעו לארץ בחוסר כל. אבל הקשר עם המצוקה התחיל באופן ממשי יותר כשהגעתי למעלות. ש. חיית במעלות במשך שנים רבות (16) – מדוע החלטת לעבור לכפר ורדים? ת. לא בגלל סיבה מהותית, פשוט רציתי לבנות בית. היום הגליל הוא מקום מאוד קטן ולא ממש מהותי איפה אתה גר.
שרה שילה נולדה (1958) בירושלים. ב-1976 הגיעה למעלות במסגרת גרעין נח"ל. שם הקימה משפחה עם בעלה אבנר. היתה פעילה בחינוך והוראה, כתבה לילדים והפעילה ילדים ברחבי הגליל באמצעות סיפורים ותיאטרוני-בובות וניהלה מרכז אמנויות. לאחר חמש-עשרה שנים העתיקה משפחת שילה את מגוריה לכפר ורדים. ספרה "שום גמדים לא יבואו" (רומן ראשון למבוגרים) זיכה את שרה שילה בפרס קרן טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית ובפרס שרת החינוך בתחומי היצירה הספרותית - פרס ספרי ביכורים תשס"ה. ספריה: מעשה בחושך (ירושלים : כתר, תשמ"ט 1989) <איורים, מיכל אפרת> קדימה עוברים למטת ההורים (כפר ורדים : אנדומלה, תשנ"ד 1993) <איורים, מיקי צדיק> הקפיצה (כפר ורדים : אנדולמה, תשנ"ד 1993) <איורים, גידי קייך> שום גמדים לא יבואו (תל אביב : עם עובד, תשס"ו 2005) <עריכה, יובל שמעוני> תקציר הספר: העלילה מתרחשת בעיירה חסרת שם שבה סובלים התושבים מאימת האויב שמעבר לגבול (לפי כל הסימנים הכוונה לקריית שמונה.) הספר כולל תיאורים של לילות מלאים פחד מהקטיושות וחרדות של התושבים ממחבלים.הם נוקטים בכל דרכי ההתגוננות, סגירת הבתים בצורה הרמטית בלילות ועוד.האווירה הכללית מדכאת ומטרידה.הסיפור מסופר מפיהם של בני משפחת דדון, סימונה וילדיה. סימונה מתארת את חייה בשפה נמוכה ודלה. היא נוגעת במיאוס של חיי העבדות שלה אך לא משתמשת במילה "דכאון".סימונה דדון היא סוג של "עקרת בית נואשת" שמשתמשת בשפה מאוד נמוכה ומשובשת אך מתגלה כאשה עשירה ועם תובנות מדהימות על החיים.מסעוד בעלה- מלך הפלאפל המקומי נפטר והשאיר לה בבטן שני "מסעודים" קטנים. היא עובדת כמבשלת במעון ומספרת את הסיפור המשפחתי והתאהבותה במסעוד בקול וצליל מיוחדים.הפרק השני שייך לדודי ואיציק דדון. שני האחים מגדלים ביחד ציפור בז ועסוקים בלאמן אותה. הפרק עוסק בקרבה המיוחדת בין האחים הנעים בין חרדה מאיום המחבלים לבין חיפוש אחר פתרונות להפיג את הפחד.הפרק השלישי שיך לקובי, האח הבכור, שמנסה להיות מעין דמות אב לאחיו. קובי רוקם חלום כיצד לצאת מחיי הפועל העלובים ולהעניק למשפחה שלו עתיד אחר.הפרק האחרון מסופר על ידי אתי- המדברת בקול מעט מתוחכם יותר וסוקרת את מצב המשפחה.הספר בנוי מהקולות השונים שמרכיבים את המשפחה המיוחדת הזו שהמציאה מין שפה מיוחדת בה משתמשים כולם. ש. בספר את יוצרת לטריטוריה הצפונית "שפה משל עצמה" - כיצד את עושה זאת? ת. השפה בספר בשלושת החלקים הראשונים היא כאילו "לא תקנית" ומכילה המון שגיאות. זו שפה קצת מקומית של עיירת פיתוח מצפון הארץ. אנשים מנסים להצמיד לשפה הזו כל מיני תגיות, כמו שפה "עילגת", או "פשוטה", אבל אני לא רואה זאת כך. אני רואה בה שפה שנוצרה כתוצאה מההגירה, ולכן זו לא שפה פחותה, אלא להיפך – "שפה וחצי". שפה המכילה תחביר מהשפה הקודמת, מילים שהומצאו בישראל, וכן את השפה התקנית. ש. סימונה נאבקת במערכת דיכויים נשיים ולשוניים - האם גם את התמודדת עם מערכת כזו? ת. אני לא מסכימה שסימונה "נאבקת בדיכויים". סימונה חיה את חייה ומתמודדת עם קשיים. חלק מהקשיים נובעים מהיותה אשה, וחלק נובעים מאיך שהסביבה מתייחסת אליה. סימונה לא קראה מניפסט פמיניסטי ומחליטה לפעול לפיו, אלא בונה את חייה מהמבט שלה. זה לא מאבק בדיכויים, אלא מאבק שרידה. גם אני אשה, וגם אני אשה להורים יוצאי מדינות ערב. אבל הביוגרפיה שלי שונה, בין השאר כי נולדתי בארץ. בספר עצמו היה חשוב לי לפרק את המצוקה: ערוצי הטלוויזיה יכולים להראות מקרר ריק או מספר של ילדים שחיים מתחת לקו העוני, ובכך לבטא "מצוקה". לי היה חשוב בספר ללכת מול הדה-הומאניזציה של ההתייחסות התקשורתית. כשמפרקים את המצוקה מתברר שמדובר בבני אדם, והמצוקה שלהם לא נובעת מסיסמאות, אלא מדברים "רגילים" שקשורים לכל אדם. ההתבוננות היא התבוננות אנושית בדמויות. לדוגמא, יש בספר את דמותו של קובי, החולם על דירה בראשון לציון. אבל לא כל המשפחה חולמת אותו חלום; בעוד שלקובי יש משיכה לאסטתיקה, אתי אחותו לא מוטרדת כלל ממצב המגורים שלהם. לא כולם רוצים בית חדש, מכונית נוצצת ואשה דוגמנית לידם. כלומר, המצוקה לא משותפת לכולם באותה צורה. ש. האם יצרת את השפה המיוחדת של סימונה או שכתבת אותה באופן טבעי? ת. חלק קטן של השפה דומה לשפה של הוריי, וחלק גדול יותר דומה לשפה ששמעתי במעון. אני חייבת להגיד שבהרבה מקרים, השפה המדוברת בספר מדוייקת יותר ומתאימה יותר לחיים במקום הספציפי שבו הדברים מתרחשים. ש. מדוע בחרת לחלק את הספר לארבעה חלקים? ת. כי כל אחת מהדמויות מייצגת את עצמה. החלוקה נותנת לדמויות לעמוד בפני עצמן וזמן ביטוי מלא לכל אחת מהן. וגם - בגלל שרציתי להמחיש עד כמה המגע של הדמויות אחת בשנייה קשה. ש. היו מבקרים ש"האשימו" אותך בכך שהעדפת את העיסוק בשפה בספר על פני העלילה והדמויות - את חושבת שההאשמות מוצדקות? ת. לא קראתי את הביקורות האלו. כשאני כתבתי את הספר, לא דמיינתי שידברו על השפה. השפה היתה מאוד טבעית בעיני. התחלתי את הכתיבה באתי, המדברת עברית יותר תקינה, ועברתי לסימונה שמדברת אחרת. אבל זו לא היתה החלטה מודעת, של רצון לעשות משהו אחר. לגבי העלילה – עלילה היא דבר פחות מרכזי וחשוב בעיני, ובמקום זאת מצאתי תחליפים טובים לעלילה. לא רציתי סיפור שבו יש הובלה מנקודה אחת לנקודה אחרת, אלא איזה "מובייל" תלת-מימדי, עם איזון בין כל החלקים ומתח בינהם. זה בעיניי יותר מתאים. יש הרבה דוגמאות בתוך הספר: לדוגמא, הבר-מצווה של קובי לעומת הבר-מצווה של איציק והצורך שלו ליצור קשר לאלוהים. או הדירה לדוגמא בראשון מול הדירה של ג'מיל בכפר. או למשל, איך קובי חווה הפגנה של כהנא לעומת איך שאתי חווה את אותה הפגנה עצמה. רציתי ליצור הקבלות ואז לבדוק אותן. ש. היו שכינו את השפה והדמויות שבספר ניסיון להגדרה של "היסטוריוגרפיה מזרחית חדשה" האם זה באמת מה שניסית לעשות? ת. לא היתה כל כוונה כזו. היתה לי הרבה חשיבה על דברים שעשיתי, אבל לא מתוך רצון לקבע תופעה. כשאדם מספר סיפור הוא עושה מעשה מאוד אישי, ובדיעבד הדביקו הרבה כוונות שלא היו. ש. סיפרת בעבר שלא הרבת לקרוא משום שסבלת מהפרעת קשב - את סובלת ממנה גם היום? האם בעקבות הכתיבה גם התחלת לקרוא יותר? ת. היום אני סובלת מהפרעת הקשב הרבה פחות. בין השאר, כי התמקדתי בהפרעה וניסיתי – בהצלחה – להתגבר עליה. הכתיבה בהחלט עזרה, וגם הקריאה. זאת, כי תמיד עסקתי בעבודות שבהן ניסיתי לעקוף את הקושי. זו פעם ראשונה שהתמודדתי עם הבעיה במודע. ש. את עצמך גדלת בבית מבוסס - מהיכן נוצר החיבור העמוק שלך לעוני ואנשים קשי יום? ת. גדלתי בבית מבוסס ברחביה ובטלביה. ולמרות זאת, כאשר גדלים עם הורים שלא באו מעושר, אתה מכיר את תחושת המצוקה דרכם. גם רוב בני הדור שלי הם בני מהגרים, שהוריהם הגיעו לארץ בחוסר כל. אבל הקשר עם המצוקה התחיל באופן ממשי יותר כשהגעתי למעלות. ש. חיית במעלות במשך שנים רבות (16) – מדוע החלטת לעבור לכפר ורדים? ת. לא בגלל סיבה מהותית, פשוט רציתי לבנות בית. היום הגליל הוא מקום מאוד קטן ולא ממש מהותי איפה אתה גר.
תפוז אנשים מודיע
New member
המשך הראיון
ש. סיפרת שדויד גרוסמן אותך עודד אותך לשבת ולכתוב - האם גם היום את זקוקה לחיזוקים מהסביבה או שהגעת בעצמך להכרה שאת אשה כותבת? ת. הצורך שלי לא היה קשור להכרה חיצונית, אלא לביטחון שלי בעצמי. יש בתוכי מקום של כתיבה שלא היה מספיק בטוח בעצמו ולא מספיק יציב. גם כעת אני לא מרגישה בטחון מלא שאדע לכתוב עוד רומן; אני כותבת כל הזמן אבל זה לא דבר מובטח. כתיבה היא מסע, ואחרי הספר הזה אני מרגישה שחזרתי מהמסע עם תרמיל ריק. אין לי עדיין את "שפת הסופרת": אף דמות לא השאירה לי את השפה שאיתה אמשיך הלאה. אז אמנם יש לי קצת יותר אמון ביכולות שלי, אבל לא "פיצחתי" את סוד כתיבת הספרים. אני גם לא יודעת שמשהו יעבוד או לא יעבוד רק על סמך הניסיון של הספר הראשון. ש.עסקת שנים רבות בחינוך- האם את חושבת לחזור לתחום הזה? ת. לא ממש, אם כי בשנה האחרונה כבר הנחיתי סדנאות כתיבה בחצור ובמנוף ליד עכו. זה נראה לי סידור מאוד נכון ומהנה. הקשר עם ילדים ונוער מאוד טוב לי. ש. מהי שגרת הכתיבה שלך? מה מפריע לך לכתוב ומה מסייע? ת. מה שעוזר לי הוא לקום מוקדם (5 – 6) ולא לדבר עם אף אחד לפני הכתיבה. לגבי מסיחים - בתקופות שקשה לי לכתוב, כל דבר מסיח את דעתך. מה שהכי קשה לי הוא הצורך להיות מופנה החוצה. אני מנסה להציב גבולות לתקשורת, לראיונות, לצורך לדוש בחיי הפרטיים. כי בעיני, "הדיבור על" הוא הדבר הכי רחוק מהכתיבה עצמה. ש. האם מגיל צעיר רצית לכתוב? מה חשבת שתהיי כ"שתהיי גדולה" ? ת. כשהייתי ילדה בעיקר התעמלתי והייתי בטוחה שאהיה מתעמלת קרקע או מורה לספורט. אמנם כתבתי שירים, אבל כמו הרבה ילדים אחרים. המצאתי סיפורים, אבל לא היה לי חלום של להיות סופרת. ש. האם היה שלב שניסית להלחם או התביישת בכשרון או בצורך לכתוב? ת. הרבה מאוד שנים ניסיתי להילחם בצורך לכתוב. היתה לי תחושה עזה שכל החלק ה"אומני" שבי הוא חלק מאוד אגוצנטרי ולא סוציאלי. הרגשתי שהכתיבה יוצרת אדם שלא מחובר לאנשים, אדם שרוצה רק את עצמו ואל עצמו. זה היה רצון מגונה קצת. ש. כיצד מגיבה הסביבה הקרובה לעיסוקך? ת. הסביבה הקרובה (בעלי והילדים) מאוד תמכה. אבל כשמכרתי את העסק שלי (תיאטרון בובות ושעת סיפור), המדריכות שעבדו אצלי לא שמחו. היה קשה ל-17 האנשים שעבדו אצלי לראות אותי עוזבת אותם. גם ההסתגרות שבאה בעקבות הכתיבה לא תמיד התקבלה באהדה. ש. האם אתה מראה טיוטות לאנשים נוספים מלבד העורך שלך? ת. כן. חוץ מדויד גרוסמן שקרא, נתתי את הספר גם לכמה חברים קרובים. במשך הזמן לומדים מי האנשים שכדאי לתת להם לקרוא – אנשים שהם גם סקרנים וגם יכולים לתת משוב. גם ההחלטה על "סיום הכתיבה" התקבלה בעזרת זוג חברים שקראו את כל הספר בפעם הראשונה ואמרו שלדעתם זה גמור. ש.עד כמה אתה עסוקה, במהלך הכתיבה,בכמה הספר קומוניקטיבי\פרובוקטיבי\מעניין בעיני אנשים? ת. הייתי מאוד עסוקה בזה לפני שהספר יצא לאור. האמנתי באמת ובתמים שהספר מתאים רק למעט מאוד אנשים. חשבתי שלא רבים יקראו אותו. גם היום, הרבה אנשים אומרים לי במפגשים שהיה להם קשה לקרוא את הספר, מול אנשים שמספרים שהספר ממש "זרם" להם. התגובות של אנשים כ"כ מגוונות שזה משמח. זה נותן תחושה שזה דבר חי ושיש בו אמת – כי הרי בספרות אין אמת אחת כמו במתמטיקה. ההזדהות של האנשים עם הדמויות היתה כמו בתוכניות ריאליטי – הילדים שלי צחקו שעוד מעט קוראים יתחילו לשלוח אס. אם. אס וידיחו דמויות מהספר. אופן ההזדהות היה מאוד מגוון, לאו דווקא אנשים מעדות מסויימות או מגילאים מסויימים. ש. מיהם הסופרים שהשפיעו עליך? ת. מסרבת לענות ש.האם קיימת אישיות ממשית שעליה ביססת דמות בספריך? ת. אין ממש דמות מרכזית המבוססת על אנשים אמיתיים. יש כמה קווי דמיון בין אנשים אמיתיים לדמויות משניות. אבל הדמיון החשוב ביותר הוא דווקא לא של אנשים אלא של מערכות יחסים: בין הדמויות נטוות מערכות שמקבילות ליחסים של חברים שלי או אנשים קרובים. היו גם רעיונות ששאלתי מאנשים דרך ראיונות או מחקר – למשל, התייחסות של אנשים להתגוננות מפני טרור וטילים. ש. ספרי על המשפחה שלך,זכרונות ילדות, יחסים,מה היה היחס בבית לקריאה וספרים? ת. כל נושא החינוך היה אצלי בבית בעדיפות עליונה. למשל, כשבגיל 5 אמרתי שאני רוצה ללמוד פסנתר – מייד קנו לי אחד. ש. מה אתה אוהבת היום בטלויזיה? מענין אותך ליצור או לכתוב למסך הגדול או הקטן? מעניין אותך לכתוב שירים לזמרים? ת. אף פאם לא חשבתי על כתיבה לטלוויזיה, אבל ייתכן שעוד אכתוב מחזה או תסריט. הרבה פעמים בא לי להעלות על במה את הדמויות. חוץ מזה, שחקנים קראו קטעים מהספר טוענים שהטקסט יושב טוב בפה. מהספר הנוכחי עומדים לעשות סרט – אייל חלפון מעבד לתסריט ויביים, וחברת ההפקות שעשתה את "הבופור" תפיק. הספר גם תורגם לאיטלקית ולגרמנית, וחלקים ממנו מתורגמים לאנגלית. לעומת מחזות, שירים ממש לא מעניינים אותי. צופה בטלוויזיה עם המשפחה. לא ממש נהנית. ההנאה היא הנאה חברתית. ואגב – הלכתי לראות את "אביבה אהובתי" אחרי שבאחת הביקורות השוו אותי לגיבורת הסרט. אבל לפי דעתי אין שום קשר. ש. מה נהנית לקרוא בזמן האחרון? האם קראת את ספרי המועמדים האחרים? ת. נהניתי מאוד מ"אלה תולדות" (אלזה מורטה). "דקלי הפרא" של פוקנר כבש אותי בחוכמה שלו. אני קוראת עכשיו חלק מהספרים האחרים שמועמדים לפרס, אבל אני בטח לא אספיק לסיים כי אני לא קוראת בקצב מהיר. ש. כיצד הגבת על המועמדות לפרס? ת. התחרות הזאת היא חיצונית. אין ממש הגיון בתחרות שבוחנת ספרים שבדיוק יצאו בשנה מסויימת ומשווה אותם. ברור שאשמח אם אזכה, אבל אני לא עסוקה בזה; בין השאר, כי הספר כבר קיבל כ"כ הרבה פרסים ומועמדויות, שבכל מקרה אני מרגישה מבורכת. כשכתבתי את הספר, לא העליתי על דעתי שהספר ישיג עשירית מההצלחה שהוא בסוף קיבל. מבחינתי, השמחה בהצלחה גדולה יותר מהשמחה שבזכייה בתחרות.
ש. סיפרת שדויד גרוסמן אותך עודד אותך לשבת ולכתוב - האם גם היום את זקוקה לחיזוקים מהסביבה או שהגעת בעצמך להכרה שאת אשה כותבת? ת. הצורך שלי לא היה קשור להכרה חיצונית, אלא לביטחון שלי בעצמי. יש בתוכי מקום של כתיבה שלא היה מספיק בטוח בעצמו ולא מספיק יציב. גם כעת אני לא מרגישה בטחון מלא שאדע לכתוב עוד רומן; אני כותבת כל הזמן אבל זה לא דבר מובטח. כתיבה היא מסע, ואחרי הספר הזה אני מרגישה שחזרתי מהמסע עם תרמיל ריק. אין לי עדיין את "שפת הסופרת": אף דמות לא השאירה לי את השפה שאיתה אמשיך הלאה. אז אמנם יש לי קצת יותר אמון ביכולות שלי, אבל לא "פיצחתי" את סוד כתיבת הספרים. אני גם לא יודעת שמשהו יעבוד או לא יעבוד רק על סמך הניסיון של הספר הראשון. ש.עסקת שנים רבות בחינוך- האם את חושבת לחזור לתחום הזה? ת. לא ממש, אם כי בשנה האחרונה כבר הנחיתי סדנאות כתיבה בחצור ובמנוף ליד עכו. זה נראה לי סידור מאוד נכון ומהנה. הקשר עם ילדים ונוער מאוד טוב לי. ש. מהי שגרת הכתיבה שלך? מה מפריע לך לכתוב ומה מסייע? ת. מה שעוזר לי הוא לקום מוקדם (5 – 6) ולא לדבר עם אף אחד לפני הכתיבה. לגבי מסיחים - בתקופות שקשה לי לכתוב, כל דבר מסיח את דעתך. מה שהכי קשה לי הוא הצורך להיות מופנה החוצה. אני מנסה להציב גבולות לתקשורת, לראיונות, לצורך לדוש בחיי הפרטיים. כי בעיני, "הדיבור על" הוא הדבר הכי רחוק מהכתיבה עצמה. ש. האם מגיל צעיר רצית לכתוב? מה חשבת שתהיי כ"שתהיי גדולה" ? ת. כשהייתי ילדה בעיקר התעמלתי והייתי בטוחה שאהיה מתעמלת קרקע או מורה לספורט. אמנם כתבתי שירים, אבל כמו הרבה ילדים אחרים. המצאתי סיפורים, אבל לא היה לי חלום של להיות סופרת. ש. האם היה שלב שניסית להלחם או התביישת בכשרון או בצורך לכתוב? ת. הרבה מאוד שנים ניסיתי להילחם בצורך לכתוב. היתה לי תחושה עזה שכל החלק ה"אומני" שבי הוא חלק מאוד אגוצנטרי ולא סוציאלי. הרגשתי שהכתיבה יוצרת אדם שלא מחובר לאנשים, אדם שרוצה רק את עצמו ואל עצמו. זה היה רצון מגונה קצת. ש. כיצד מגיבה הסביבה הקרובה לעיסוקך? ת. הסביבה הקרובה (בעלי והילדים) מאוד תמכה. אבל כשמכרתי את העסק שלי (תיאטרון בובות ושעת סיפור), המדריכות שעבדו אצלי לא שמחו. היה קשה ל-17 האנשים שעבדו אצלי לראות אותי עוזבת אותם. גם ההסתגרות שבאה בעקבות הכתיבה לא תמיד התקבלה באהדה. ש. האם אתה מראה טיוטות לאנשים נוספים מלבד העורך שלך? ת. כן. חוץ מדויד גרוסמן שקרא, נתתי את הספר גם לכמה חברים קרובים. במשך הזמן לומדים מי האנשים שכדאי לתת להם לקרוא – אנשים שהם גם סקרנים וגם יכולים לתת משוב. גם ההחלטה על "סיום הכתיבה" התקבלה בעזרת זוג חברים שקראו את כל הספר בפעם הראשונה ואמרו שלדעתם זה גמור. ש.עד כמה אתה עסוקה, במהלך הכתיבה,בכמה הספר קומוניקטיבי\פרובוקטיבי\מעניין בעיני אנשים? ת. הייתי מאוד עסוקה בזה לפני שהספר יצא לאור. האמנתי באמת ובתמים שהספר מתאים רק למעט מאוד אנשים. חשבתי שלא רבים יקראו אותו. גם היום, הרבה אנשים אומרים לי במפגשים שהיה להם קשה לקרוא את הספר, מול אנשים שמספרים שהספר ממש "זרם" להם. התגובות של אנשים כ"כ מגוונות שזה משמח. זה נותן תחושה שזה דבר חי ושיש בו אמת – כי הרי בספרות אין אמת אחת כמו במתמטיקה. ההזדהות של האנשים עם הדמויות היתה כמו בתוכניות ריאליטי – הילדים שלי צחקו שעוד מעט קוראים יתחילו לשלוח אס. אם. אס וידיחו דמויות מהספר. אופן ההזדהות היה מאוד מגוון, לאו דווקא אנשים מעדות מסויימות או מגילאים מסויימים. ש. מיהם הסופרים שהשפיעו עליך? ת. מסרבת לענות ש.האם קיימת אישיות ממשית שעליה ביססת דמות בספריך? ת. אין ממש דמות מרכזית המבוססת על אנשים אמיתיים. יש כמה קווי דמיון בין אנשים אמיתיים לדמויות משניות. אבל הדמיון החשוב ביותר הוא דווקא לא של אנשים אלא של מערכות יחסים: בין הדמויות נטוות מערכות שמקבילות ליחסים של חברים שלי או אנשים קרובים. היו גם רעיונות ששאלתי מאנשים דרך ראיונות או מחקר – למשל, התייחסות של אנשים להתגוננות מפני טרור וטילים. ש. ספרי על המשפחה שלך,זכרונות ילדות, יחסים,מה היה היחס בבית לקריאה וספרים? ת. כל נושא החינוך היה אצלי בבית בעדיפות עליונה. למשל, כשבגיל 5 אמרתי שאני רוצה ללמוד פסנתר – מייד קנו לי אחד. ש. מה אתה אוהבת היום בטלויזיה? מענין אותך ליצור או לכתוב למסך הגדול או הקטן? מעניין אותך לכתוב שירים לזמרים? ת. אף פאם לא חשבתי על כתיבה לטלוויזיה, אבל ייתכן שעוד אכתוב מחזה או תסריט. הרבה פעמים בא לי להעלות על במה את הדמויות. חוץ מזה, שחקנים קראו קטעים מהספר טוענים שהטקסט יושב טוב בפה. מהספר הנוכחי עומדים לעשות סרט – אייל חלפון מעבד לתסריט ויביים, וחברת ההפקות שעשתה את "הבופור" תפיק. הספר גם תורגם לאיטלקית ולגרמנית, וחלקים ממנו מתורגמים לאנגלית. לעומת מחזות, שירים ממש לא מעניינים אותי. צופה בטלוויזיה עם המשפחה. לא ממש נהנית. ההנאה היא הנאה חברתית. ואגב – הלכתי לראות את "אביבה אהובתי" אחרי שבאחת הביקורות השוו אותי לגיבורת הסרט. אבל לפי דעתי אין שום קשר. ש. מה נהנית לקרוא בזמן האחרון? האם קראת את ספרי המועמדים האחרים? ת. נהניתי מאוד מ"אלה תולדות" (אלזה מורטה). "דקלי הפרא" של פוקנר כבש אותי בחוכמה שלו. אני קוראת עכשיו חלק מהספרים האחרים שמועמדים לפרס, אבל אני בטח לא אספיק לסיים כי אני לא קוראת בקצב מהיר. ש. כיצד הגבת על המועמדות לפרס? ת. התחרות הזאת היא חיצונית. אין ממש הגיון בתחרות שבוחנת ספרים שבדיוק יצאו בשנה מסויימת ומשווה אותם. ברור שאשמח אם אזכה, אבל אני לא עסוקה בזה; בין השאר, כי הספר כבר קיבל כ"כ הרבה פרסים ומועמדויות, שבכל מקרה אני מרגישה מבורכת. כשכתבתי את הספר, לא העליתי על דעתי שהספר ישיג עשירית מההצלחה שהוא בסוף קיבל. מבחינתי, השמחה בהצלחה גדולה יותר מהשמחה שבזכייה בתחרות.
3אדריאן היחיד
New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif
תפוז אנשים מודיע
New member
../images/Emo41.gif ביוגרפיה וראיון קצר עם ניר ברעם
ניר ברעם נולד ביוני 1976, בשכונת בית הכרם שבירושלים. למד בביה"ס היסודי של בית הכרם ובתיכון ד האוניברסיטה שבירושלים. בתור ילד היה תלמיד גרוע ומופרע וסבל מהפרעות קשב. בצבא שרת במפח"ש (מפקדת חילות השדה) כדי שיוכל ללוות מקרוב את אימו שנאבקה במחלה קשה. לאחר מותה יצא ספרו הראשון ("ספרי לי סיפור אהבה סגול") והחל לכתוב בעיתון מעריב. התחיל ללמוד ספרות ספרות באוניברסיטת תל אביב במהלכם התחיל לעבוד על ספרו השני ("ילדי נשף התחפושות"). הוא התחיל לערוך את סדרת 972 בהוצאת עם עובד ועבר מכתיבה במעריב לכתיבת ראיונות במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". את "מחזיר החלומות" התחיל לכתוב ב2001. כיום מלמד כתיבה ב"קמרה אובסוקורה" ועורך גם את סדרת הקלאסיקה של עם עובד. לברעם שני אחים (40 ו46). האח המבוגר מתגורר בניו יורק והאח הנוסף גר בארץ ועובד בבנק הפועלים. ברעם הוא בנו של שר הפנים לשעבר - עוזי ברעם. ספריו הקודמים:"ספרי לי סיפור אהבה סגול","ילדי נשף התחפושות". ש. ספר בקצרה על העלילה המרכזית של הספר והדמויות המרכזיות. ת. הסיפור מתרחש סביב שני פרויקטים של שני אנשים. אחד מהם מתרכז בחלום והשני בזכרון. מחזיר החלומות מגלה בגיל צעיר שיש לו כשרון נדיר - לראות חלומות של אנשים אחרים ולהשיב להם את הזכרון המוחשי והתוכן של החלום. הציר השני סובב סביב אלון ותאומתו - ליאור. אלון מנסה להחזיר אליו את זכרונות האהבה שהיתה לו, לקטלג אותם במעין ספריה ודרכם לחיות את אותה אהבה מחדש. לשני הגברים מוצמדות נשים. למחזיר החלומות יש את האשה שלו ולאלון את אחותו ליאור, המתחזקת איתו קשר כמעט סימביוטי ומנסה לשמור על שפיותו לאורך הסיפור. דמות חשובה נוספת היא של נועם - יו"ר איגוד הקבצנים, שמת מוות מסתורי. המוות שלו מסמן כבר מההתחלה את כשלונם העתידי של שני הפרויקטים. מעשיו של מחזיר החלומות מטלטלים את העיר תל אביב שסערה חזקה תוקפת אותה ומאיימת על כל רבדי החיים, ממש כמו פעולותיו של מחזיר החלומות הנמצא בטלטלה בין להשתמש בכשרון שניתן לו לבין להכיר במפלצתיות של הכשרון הזה. לאחר שאשתו עוזבת אותו מכיר מחזיר החלומות בכך שהוא לא בעל הכשרון אלא שהכשרון הוא זה ששולט בו. הוא עובר לפנטהאוז ומקבל את ההמונים הבאים להתמש בשירותיו. דרכם של ליאור ויואל נפגשות כשליאור בא לחקור את מעורבתו ברצח של נעם. הספר עוסק בגבולות הקיימים בין אנשים ומה שמערער עליהם. חדירה אל התודעה של האחר היא בעצם ניצול מוחלט. חדירה זו, המצויה בפנטזיית האוהבים האולטימטבית, בעצם מאפשרת ויתור מוחלט על כל חלקה פרטית המצויה אצל אדם. התשוקה שמישהו ידע אותך באופן טוטאלי, היא תשוקה הרסנית ויכולה לגבות מחירים כבדים. ש. לאיזה ז'אנר משתייך הספר שלך? איך היית מגדיר את הכתיבה שלך? ת. אין לספר ז'אנר מוחלט. קיימים בו אלמנים פנטסטים וחריגה מהסדר הטבעי של העולם. רק חריגה כזו יכולה להעלות שאלות גדולות באמת על החיים ומהותם. האלמנטים הפנטסטיים נועדו לשמש את התמות של הספר ואני לא "סתם" שותל אותם. מה שמעניין אותי זה לעסוק בשאלות הקיומיות של החיים. הספרות צריכה לשאוף להעביר את הקורא חויה מטלטלת ולהפגיש אותו עם מציאות לא מוכרת. אין טעם בלתאר או לעסוק במשהו שהוא ידוע מראש, ריאלסטי ומוכר. בספר יצרתי הזרה מוחלטת למציאות וזה תהליך לא פשוט. אתה חיב להיות אמין באופן שאתה מייצר את החלופה למציאות כדי שהקורא יוכל להאמין ולהכנס לתוכה. חשבתי על הפרטים הכי קטנים, מה קורה עם הבנינים בעיר בסערה כזאת, מה קורה לאנשים, ממה הם חיים, לאן הם בורחים וכו. הרבה אנשים חושבים שפנטזיה היא פשוטה כי אפשר להמציא מה שאתה רוצה אבל ההפך הוא הנכון. ש. כיצד אתה רואה את האבולציה שלך כסופר וכיוצר? ת. הספר הזה שונה מהשניים הקודמים שלי. הבחירות הן אחרות. אני חושבת שיצרתי סגנון כתיבה שלא היה קיים בשניים הראשונים. כתבתי את הספר במשך ארבע שנים ארוכות ובהרבה מובנים אני מרגיש שזה "הרומן הראשון שלי". התחברתי אל הנושא של הספר בצורה טואטלית, בסוג חיבור שלא היה קים קודם. מבחינה זו אין בספרים שלי רצף. ש. תל אביב, כעיר, מאוד נוכחת בספר, למה? ת. אני חושב שתל אביב מייצגת הרבה פנים של החברה הישראלית. בהרבה מובנים היא המרכז התרבותי של ישראל והיה חשוב לי לנגוע בנקודות החברתיות הכי רגישות שקימות כאן. אני עושה זאת דרך פירוק מוחלט של העיר המוכרת וזורע בה כאוס מוחלט. הפירוק המוחלט מאפשר לבדוק ממה העיר באמת מורכבת, מה הם המרכיבים הבסיסיים שלה ולמה הסדר העירוני בנוי עליהם. במהלך הסערה כל המבנה הסוציולוגי של העיר מתהפך. העשירים שיכולים להרשות לעצמם לברוח ממנה, עוזבים והעיר מתמלאת בעניים ואביונים. גם ירושלים מאוד נוכחת בספר - יש קטעים המתארים בפירוט את שכונת בית הכרם בה גדלתי. יש ביטוי לשבר הבורגני של השכבות האשכנזיות שעוברות ממפא"יניקיות לקפטילזם. זהו ביטוי נוסף לעולם שמתפרק מכל הערכים שלו. חוץ מירושלים ות"א יש גם התיחסות לאשקלון ויפו כך שת"א היא מרכזו של הספר אך העלילה יוצאת וחוזרת אליה. יש בעיתיות בעיני בכך שתל אביב מרכזת את כל הכח התרבותי והתקשורתי. היה חשוב לי לבדוק מה קורה כשהמרכז הזה מתפרק. ת"א לא מענינת אותי לכשעצמה אלא המהלך שעובר עליה. הקריסה שלה מאפשרת לאנשים "אחרים" לחדור אליה ובכך היא נהפכת במידה רבה לישראלית יותר כי פולשים אליה גם קולות אחרים. תל אביב עוברת בספר "ירושלמיזציה" - החילונות המבוססת עוזבת אותה והיא מתמלאת בעוני, מיסטיקה ורבדים חברתיים. ש. כיצד השפיע עליך המעבר מירושלים לת"א? ת. ישר כשהגעתי מירושלים לתל אביב הרגשתי הבדל גדול. יש משהו מעצבן בחפיפניקיות, באי ההתחיבות וההתחכמות שאני מזהה בת"א. ש. האם הפכת בעצמך לכזה? הרבה פעמים אתה מצטייר כחלק מברנז'ה והבועה התל אביביות? ת. אני לא מרגיש שזזתי בסנטימטר. אולי אורח החיים השתנה אבל לא המהות. חיי הלילה אכן מקסימים אותי והם מעניקים לי סוג של חופש ושחרור, במיוחד אחרי יום של כתיבה מעייפת. יש בזה משהו מאזן. אני לא אוהב את התופעה של "סופרים" המאמצים את אורח החיים התל אביבי ורק בזכותו מרשים לעצמם להקרא ככה. בן אדם צריך להישפט על פי מה שהוא עושה ובמובן הזה אני שלם עם עצמי. יש פה ושם דברים שהיתי משפר או משנה אבל בגדול אני מרגיש טוב עם עצמי. ש. ספר על עצומת הסופרים שנחתמה בהובלה שלך ושל סופרים צעירים אחרים (שמעון אדף, דודו בוסי)במלחמת לבנון השניה? ת. אני מאוד מאמין בלהגיד מה אני חושב גם אם זה גובה מחיר. אני לא עושה את החשבון מה יחשבו עלי אם אגיד כך או אחרת ואיך זה ישפיע על הקריירה שלי. אני חושב שהמחירים הם בעיקר "פנים ברנז'איים" ולא בעלי משמעות מעבר לכך. התנזרות מטלויזיה והתבטאויות במיוחד בזמן מלחמה היא מטומטמת בעיני. אם יש לך מה להגיד אז תגיד. אם יש לך רצון להשפיע על מה שקורה כאן אז תעשה את זה. אני קשה מבחינת האופי שלי בכך שאני אלא יכול לזייף, לא יודע להתנחמד לאנשים. בזמן המלחמה הרגשתי פעם ראשונה את ההתנגדות לדעות שלי ואת חיצי השנאה שנורים לעברי. ש. אתה רואה את עתידך בזירה הפוליטית? ת. בשום אופן. אני לא מכיר את העולם הפוליטי של היום ולא משחק איתו.א ני לא מאמין שאני יצרן דעת קהל. מענין אותי להביע את דעותי אך לא להכנס לשדה הפוליטי. ש. ומה אתה מעדיף לעשות לכתוב ספרים או לערוך אותם? ת. המרכז הנפשי שלי הוא ללא ספק כתיבה. כשאני נמצא בתוכה שום דבר אחר לא מענין אותי. הכתיבה דורשת ממני אינטנסיביות רגשית אדירה אך גם מתגמלת אותי. הכתיבה שלי ב"הארץ" ועבודות העריכה נובעים משיקולים כלכליים ומעניין - אבל הם לא דומים בשום דבר לחוית הכתיבה. בזמן שאני כותב כל החושים מחודדים אצלי, כשהתהליך נגמר יש לי ריקנות איומה. חוסר במרכז רגשי.
ניר ברעם נולד ביוני 1976, בשכונת בית הכרם שבירושלים. למד בביה"ס היסודי של בית הכרם ובתיכון ד האוניברסיטה שבירושלים. בתור ילד היה תלמיד גרוע ומופרע וסבל מהפרעות קשב. בצבא שרת במפח"ש (מפקדת חילות השדה) כדי שיוכל ללוות מקרוב את אימו שנאבקה במחלה קשה. לאחר מותה יצא ספרו הראשון ("ספרי לי סיפור אהבה סגול") והחל לכתוב בעיתון מעריב. התחיל ללמוד ספרות ספרות באוניברסיטת תל אביב במהלכם התחיל לעבוד על ספרו השני ("ילדי נשף התחפושות"). הוא התחיל לערוך את סדרת 972 בהוצאת עם עובד ועבר מכתיבה במעריב לכתיבת ראיונות במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". את "מחזיר החלומות" התחיל לכתוב ב2001. כיום מלמד כתיבה ב"קמרה אובסוקורה" ועורך גם את סדרת הקלאסיקה של עם עובד. לברעם שני אחים (40 ו46). האח המבוגר מתגורר בניו יורק והאח הנוסף גר בארץ ועובד בבנק הפועלים. ברעם הוא בנו של שר הפנים לשעבר - עוזי ברעם. ספריו הקודמים:"ספרי לי סיפור אהבה סגול","ילדי נשף התחפושות". ש. ספר בקצרה על העלילה המרכזית של הספר והדמויות המרכזיות. ת. הסיפור מתרחש סביב שני פרויקטים של שני אנשים. אחד מהם מתרכז בחלום והשני בזכרון. מחזיר החלומות מגלה בגיל צעיר שיש לו כשרון נדיר - לראות חלומות של אנשים אחרים ולהשיב להם את הזכרון המוחשי והתוכן של החלום. הציר השני סובב סביב אלון ותאומתו - ליאור. אלון מנסה להחזיר אליו את זכרונות האהבה שהיתה לו, לקטלג אותם במעין ספריה ודרכם לחיות את אותה אהבה מחדש. לשני הגברים מוצמדות נשים. למחזיר החלומות יש את האשה שלו ולאלון את אחותו ליאור, המתחזקת איתו קשר כמעט סימביוטי ומנסה לשמור על שפיותו לאורך הסיפור. דמות חשובה נוספת היא של נועם - יו"ר איגוד הקבצנים, שמת מוות מסתורי. המוות שלו מסמן כבר מההתחלה את כשלונם העתידי של שני הפרויקטים. מעשיו של מחזיר החלומות מטלטלים את העיר תל אביב שסערה חזקה תוקפת אותה ומאיימת על כל רבדי החיים, ממש כמו פעולותיו של מחזיר החלומות הנמצא בטלטלה בין להשתמש בכשרון שניתן לו לבין להכיר במפלצתיות של הכשרון הזה. לאחר שאשתו עוזבת אותו מכיר מחזיר החלומות בכך שהוא לא בעל הכשרון אלא שהכשרון הוא זה ששולט בו. הוא עובר לפנטהאוז ומקבל את ההמונים הבאים להתמש בשירותיו. דרכם של ליאור ויואל נפגשות כשליאור בא לחקור את מעורבתו ברצח של נעם. הספר עוסק בגבולות הקיימים בין אנשים ומה שמערער עליהם. חדירה אל התודעה של האחר היא בעצם ניצול מוחלט. חדירה זו, המצויה בפנטזיית האוהבים האולטימטבית, בעצם מאפשרת ויתור מוחלט על כל חלקה פרטית המצויה אצל אדם. התשוקה שמישהו ידע אותך באופן טוטאלי, היא תשוקה הרסנית ויכולה לגבות מחירים כבדים. ש. לאיזה ז'אנר משתייך הספר שלך? איך היית מגדיר את הכתיבה שלך? ת. אין לספר ז'אנר מוחלט. קיימים בו אלמנים פנטסטים וחריגה מהסדר הטבעי של העולם. רק חריגה כזו יכולה להעלות שאלות גדולות באמת על החיים ומהותם. האלמנטים הפנטסטיים נועדו לשמש את התמות של הספר ואני לא "סתם" שותל אותם. מה שמעניין אותי זה לעסוק בשאלות הקיומיות של החיים. הספרות צריכה לשאוף להעביר את הקורא חויה מטלטלת ולהפגיש אותו עם מציאות לא מוכרת. אין טעם בלתאר או לעסוק במשהו שהוא ידוע מראש, ריאלסטי ומוכר. בספר יצרתי הזרה מוחלטת למציאות וזה תהליך לא פשוט. אתה חיב להיות אמין באופן שאתה מייצר את החלופה למציאות כדי שהקורא יוכל להאמין ולהכנס לתוכה. חשבתי על הפרטים הכי קטנים, מה קורה עם הבנינים בעיר בסערה כזאת, מה קורה לאנשים, ממה הם חיים, לאן הם בורחים וכו. הרבה אנשים חושבים שפנטזיה היא פשוטה כי אפשר להמציא מה שאתה רוצה אבל ההפך הוא הנכון. ש. כיצד אתה רואה את האבולציה שלך כסופר וכיוצר? ת. הספר הזה שונה מהשניים הקודמים שלי. הבחירות הן אחרות. אני חושבת שיצרתי סגנון כתיבה שלא היה קיים בשניים הראשונים. כתבתי את הספר במשך ארבע שנים ארוכות ובהרבה מובנים אני מרגיש שזה "הרומן הראשון שלי". התחברתי אל הנושא של הספר בצורה טואטלית, בסוג חיבור שלא היה קים קודם. מבחינה זו אין בספרים שלי רצף. ש. תל אביב, כעיר, מאוד נוכחת בספר, למה? ת. אני חושב שתל אביב מייצגת הרבה פנים של החברה הישראלית. בהרבה מובנים היא המרכז התרבותי של ישראל והיה חשוב לי לנגוע בנקודות החברתיות הכי רגישות שקימות כאן. אני עושה זאת דרך פירוק מוחלט של העיר המוכרת וזורע בה כאוס מוחלט. הפירוק המוחלט מאפשר לבדוק ממה העיר באמת מורכבת, מה הם המרכיבים הבסיסיים שלה ולמה הסדר העירוני בנוי עליהם. במהלך הסערה כל המבנה הסוציולוגי של העיר מתהפך. העשירים שיכולים להרשות לעצמם לברוח ממנה, עוזבים והעיר מתמלאת בעניים ואביונים. גם ירושלים מאוד נוכחת בספר - יש קטעים המתארים בפירוט את שכונת בית הכרם בה גדלתי. יש ביטוי לשבר הבורגני של השכבות האשכנזיות שעוברות ממפא"יניקיות לקפטילזם. זהו ביטוי נוסף לעולם שמתפרק מכל הערכים שלו. חוץ מירושלים ות"א יש גם התיחסות לאשקלון ויפו כך שת"א היא מרכזו של הספר אך העלילה יוצאת וחוזרת אליה. יש בעיתיות בעיני בכך שתל אביב מרכזת את כל הכח התרבותי והתקשורתי. היה חשוב לי לבדוק מה קורה כשהמרכז הזה מתפרק. ת"א לא מענינת אותי לכשעצמה אלא המהלך שעובר עליה. הקריסה שלה מאפשרת לאנשים "אחרים" לחדור אליה ובכך היא נהפכת במידה רבה לישראלית יותר כי פולשים אליה גם קולות אחרים. תל אביב עוברת בספר "ירושלמיזציה" - החילונות המבוססת עוזבת אותה והיא מתמלאת בעוני, מיסטיקה ורבדים חברתיים. ש. כיצד השפיע עליך המעבר מירושלים לת"א? ת. ישר כשהגעתי מירושלים לתל אביב הרגשתי הבדל גדול. יש משהו מעצבן בחפיפניקיות, באי ההתחיבות וההתחכמות שאני מזהה בת"א. ש. האם הפכת בעצמך לכזה? הרבה פעמים אתה מצטייר כחלק מברנז'ה והבועה התל אביביות? ת. אני לא מרגיש שזזתי בסנטימטר. אולי אורח החיים השתנה אבל לא המהות. חיי הלילה אכן מקסימים אותי והם מעניקים לי סוג של חופש ושחרור, במיוחד אחרי יום של כתיבה מעייפת. יש בזה משהו מאזן. אני לא אוהב את התופעה של "סופרים" המאמצים את אורח החיים התל אביבי ורק בזכותו מרשים לעצמם להקרא ככה. בן אדם צריך להישפט על פי מה שהוא עושה ובמובן הזה אני שלם עם עצמי. יש פה ושם דברים שהיתי משפר או משנה אבל בגדול אני מרגיש טוב עם עצמי. ש. ספר על עצומת הסופרים שנחתמה בהובלה שלך ושל סופרים צעירים אחרים (שמעון אדף, דודו בוסי)במלחמת לבנון השניה? ת. אני מאוד מאמין בלהגיד מה אני חושב גם אם זה גובה מחיר. אני לא עושה את החשבון מה יחשבו עלי אם אגיד כך או אחרת ואיך זה ישפיע על הקריירה שלי. אני חושב שהמחירים הם בעיקר "פנים ברנז'איים" ולא בעלי משמעות מעבר לכך. התנזרות מטלויזיה והתבטאויות במיוחד בזמן מלחמה היא מטומטמת בעיני. אם יש לך מה להגיד אז תגיד. אם יש לך רצון להשפיע על מה שקורה כאן אז תעשה את זה. אני קשה מבחינת האופי שלי בכך שאני אלא יכול לזייף, לא יודע להתנחמד לאנשים. בזמן המלחמה הרגשתי פעם ראשונה את ההתנגדות לדעות שלי ואת חיצי השנאה שנורים לעברי. ש. אתה רואה את עתידך בזירה הפוליטית? ת. בשום אופן. אני לא מכיר את העולם הפוליטי של היום ולא משחק איתו.א ני לא מאמין שאני יצרן דעת קהל. מענין אותי להביע את דעותי אך לא להכנס לשדה הפוליטי. ש. ומה אתה מעדיף לעשות לכתוב ספרים או לערוך אותם? ת. המרכז הנפשי שלי הוא ללא ספק כתיבה. כשאני נמצא בתוכה שום דבר אחר לא מענין אותי. הכתיבה דורשת ממני אינטנסיביות רגשית אדירה אך גם מתגמלת אותי. הכתיבה שלי ב"הארץ" ועבודות העריכה נובעים משיקולים כלכליים ומעניין - אבל הם לא דומים בשום דבר לחוית הכתיבה. בזמן שאני כותב כל החושים מחודדים אצלי, כשהתהליך נגמר יש לי ריקנות איומה. חוסר במרכז רגשי.
תפוז אנשים מודיע
New member
המשך הראיון
ש. מהי שגרת הכתיבה שלך? ת. כשאני בתהליך של כתיבה אני כותב כל יום מתשע עד חמש. בשאר העבודות קשה לי יותר להושיב את עצמי. אני תמיד חיב שתהיה ברקע מוזיקה שמפרה את הדמיון שלי. ש. אני לא עסוק בלמצוא סיפור טוב שאוכל לספר אלא בנושא שיתפוס אותי טוטאלית ויהפנט אותי. בדרך כלל המוטיבציה הראשונית מתחילה בתמונה שעוברת לי בראש ותופסת אותי. ש. ומה "תפס" אותך בספר הזה? ת. אני חושב שהוא נוגע לי בהמון נקודות אישיות. הזכרונות שלי כילד דחוי שמהלך כמו מפלצת בין שאר האנשים וקשה לו להחליט האם להיות אחר או כמו כולם (מה שעובר על מחזיר החלומות) גם הנושא של סימביוזה אנושית ובעיקר במערכת זוגית, מעסיק אותי מאוד. ש. איך הרגשת לאחר שהספר יצא? ת. ההצלחה של הספר שיתקה אותי. כשהספר זכה לביקורות טובות זה לא מילא את הריק שחשתי כ"ששחררתי" את הספר אל העולם. כילד תמיד רציתי להראות לעולם מה אני שווה, רציתי להתקבל, אבל עכשיו כשזה קורה לי זה מרגיש נורא מוזר. אני חושב שעוד לא יצאתי מהעולם של הספר ואני חיב לעבוד על עצמי כדי להתנתק ממנו. אחרת לא אהיה פנוי למשהו הבא. יחד עם זאת קשה למצוא תחליף למשהו שמילא אותך כל כך הרבה זמן. ש. ומה החוויה שאתה עובר כשאתה עורך? ת. זה משהו אחר. אני נכנס לעולם אחר וחוטף משהו. הוא צריך לענין אותי אבל לא למשוך אותי באופן טוטאלי. העיסוק בעריכה הוא יותר אינטלקטואלי והעיסוק בכתיבה הוא יותר רגשי וסוחף. ש. בתור ילד חלמת להיות סופר? ת. ממש לא. רציתי להיות כדורגלן. גם היום אני נורא אוהב כדורגל וכל מי ששומע שיש לי יכולות בתחום, בדר"כ לא מאמין וחבל... אמא שלי רצתה שאהיה עורך דין אבל אני בעיקר הייתי עסוק בלהלחם מול כל העולם. ש. ומתי כתבת לראשונה? ת. לאחר שאימי נפטרה התחלתי לנהל מעין יומן שהפך יותר ויותר לרשימות מפוברקות ומומצאות על החיים שלי. פתאום היה לי פרץ גדול של רגשות שהכתיבה התחברה אליו ונתנה לו ביטוי. בעצם היא זו ששמרה עלי שפוי ואני לא מבין היום איך חייתי בלעדיה. ש. מה אתה חושב על הכתיבה שלך אז לעומת היום? ת. הטון של הספר הראשון זועם ולא מעובד. הייתי חיב לפרוק דברים החוצה וזה מה שיצא. הכתיבה נתנה אפיק ביטוי לכאב ולצער שהיו בי. ש. מה אתה אוהב לעשות חוץ מלכתוב? ת. אני מאוד אוהב לראות סדרות וסרטים ברצף. יש בזה חוויה שמשהו משתלט על התודעה שלך באופן טוטאלי ולוקח אותך למקומות אחרים שאתה לא ממש שולט עליהם. את החויה הזו אני חווה גם בכדורגל וגם במשחקי הימורים להם אני יכול להתמכר. אני אוהב קולנוע מהמון סוגים - איטלקי, יפני, צרפתי ואוהב לקרוא ביוגרפיות היסטוריות (את של היטלר קרא המון פעמים) שמצליחות להחיות תקופה ודמות באופן מרתק. אני בכלל אוהב היסטוריה ובעיקר תקופות של מלחמות בהן יש משהו טוטאלי שהופך את היוצרות. ש. סוכנות "ליפמן" היוקרתית החתימה אותך אצלה - איך זה גורם לך להרגיש? ת. זה מאוד מחמיא. עכשיו למשל יש דיבורים על תרגום של הספר לגרמנית בהוצאה שמתמחה בספרות גבוהה. זה ספר לא קל לקריאה ומענין אותי איך הוא יתקבל בארצות זרות, במיוחד בצרפת. מענין אותי לראות מה מידת האוניברסליות של הספר. ש. תאר את תהליך העבודה על הספר. ת. העריכה שלו היתה ארוכה, כמעט בלתי סופית. לא היתי מסוגל לחפף למרות שבתחומים אחרים של החיים שלי אני כן יודע. היה לי פחד נורא גדול לשחרר את הספר, שלא יכירו בכל המאמץ שהשקעתי בו. עבדתי על הספר במקביל עם כמה אנשים שכל אחד מהם נתן לי דחיפה מכיוון אחר. אם מדובר בסדר שלו או באיזון שיש בו בין הפילוסופיה והעלילה. ש. איך אתה מרגיש לגבי "חוקי המשחק" היח"צניים בהם אם אתה חושף יותר מה"קרביים" האישיותיים שלך, יש סיכוי שיותר יקשיבו לך? ת. אני לא נרתע מחשיפה. אם אתה רוצה שיקראו אותך אתה צריך להשמיע קול ולהחשף.בעיני אלו בסה"כ צינורות לחשיפה של הספר ליותר אנשים וזה מקובל.הפידבק מהקוראים חשוב לי מאוד. גדלתי בבית פוליטי ואני מכיר את המשחק הזה די טוב אך עדיין יש בו דברים שמעצבנים אותי. אני משתדל לשמור על פרופורציה בכל מה שקשור לחשיפה הציבורית. אם ראיון מוציא אותי נורא יהיר אז הרווח שלו יהיה שעוד מישהו יקרא את הספר כדי לראות מי זה השוויצר הזה. בסופו של דבר ראיונות כאלו נשכחים. ש. מה אתה אוהב לקרוא? ת. בתור ילד אהבתי מאוד ספרות פנטסטית ואיתגרתי את עצמי מבחינת הקריאה. כיום אני מחבר בעיקר לסופרים לא ריאלסטים. אהבתי את הספר האחרון של שהרה בלאו את יצחק לאור וכל מה שכתב ס.יזהר ש. כיצד גרמה לך להרגיש המועמדות לפרס ספיר? ת. היא שימחה אותי מואד. יש בזה סוג של הכרה לכל העבודה הקשה שהשקעתי בספר הזה. ובאמת שהשקעתי בו הרבה.
ש. מהי שגרת הכתיבה שלך? ת. כשאני בתהליך של כתיבה אני כותב כל יום מתשע עד חמש. בשאר העבודות קשה לי יותר להושיב את עצמי. אני תמיד חיב שתהיה ברקע מוזיקה שמפרה את הדמיון שלי. ש. אני לא עסוק בלמצוא סיפור טוב שאוכל לספר אלא בנושא שיתפוס אותי טוטאלית ויהפנט אותי. בדרך כלל המוטיבציה הראשונית מתחילה בתמונה שעוברת לי בראש ותופסת אותי. ש. ומה "תפס" אותך בספר הזה? ת. אני חושב שהוא נוגע לי בהמון נקודות אישיות. הזכרונות שלי כילד דחוי שמהלך כמו מפלצת בין שאר האנשים וקשה לו להחליט האם להיות אחר או כמו כולם (מה שעובר על מחזיר החלומות) גם הנושא של סימביוזה אנושית ובעיקר במערכת זוגית, מעסיק אותי מאוד. ש. איך הרגשת לאחר שהספר יצא? ת. ההצלחה של הספר שיתקה אותי. כשהספר זכה לביקורות טובות זה לא מילא את הריק שחשתי כ"ששחררתי" את הספר אל העולם. כילד תמיד רציתי להראות לעולם מה אני שווה, רציתי להתקבל, אבל עכשיו כשזה קורה לי זה מרגיש נורא מוזר. אני חושב שעוד לא יצאתי מהעולם של הספר ואני חיב לעבוד על עצמי כדי להתנתק ממנו. אחרת לא אהיה פנוי למשהו הבא. יחד עם זאת קשה למצוא תחליף למשהו שמילא אותך כל כך הרבה זמן. ש. ומה החוויה שאתה עובר כשאתה עורך? ת. זה משהו אחר. אני נכנס לעולם אחר וחוטף משהו. הוא צריך לענין אותי אבל לא למשוך אותי באופן טוטאלי. העיסוק בעריכה הוא יותר אינטלקטואלי והעיסוק בכתיבה הוא יותר רגשי וסוחף. ש. בתור ילד חלמת להיות סופר? ת. ממש לא. רציתי להיות כדורגלן. גם היום אני נורא אוהב כדורגל וכל מי ששומע שיש לי יכולות בתחום, בדר"כ לא מאמין וחבל... אמא שלי רצתה שאהיה עורך דין אבל אני בעיקר הייתי עסוק בלהלחם מול כל העולם. ש. ומתי כתבת לראשונה? ת. לאחר שאימי נפטרה התחלתי לנהל מעין יומן שהפך יותר ויותר לרשימות מפוברקות ומומצאות על החיים שלי. פתאום היה לי פרץ גדול של רגשות שהכתיבה התחברה אליו ונתנה לו ביטוי. בעצם היא זו ששמרה עלי שפוי ואני לא מבין היום איך חייתי בלעדיה. ש. מה אתה חושב על הכתיבה שלך אז לעומת היום? ת. הטון של הספר הראשון זועם ולא מעובד. הייתי חיב לפרוק דברים החוצה וזה מה שיצא. הכתיבה נתנה אפיק ביטוי לכאב ולצער שהיו בי. ש. מה אתה אוהב לעשות חוץ מלכתוב? ת. אני מאוד אוהב לראות סדרות וסרטים ברצף. יש בזה חוויה שמשהו משתלט על התודעה שלך באופן טוטאלי ולוקח אותך למקומות אחרים שאתה לא ממש שולט עליהם. את החויה הזו אני חווה גם בכדורגל וגם במשחקי הימורים להם אני יכול להתמכר. אני אוהב קולנוע מהמון סוגים - איטלקי, יפני, צרפתי ואוהב לקרוא ביוגרפיות היסטוריות (את של היטלר קרא המון פעמים) שמצליחות להחיות תקופה ודמות באופן מרתק. אני בכלל אוהב היסטוריה ובעיקר תקופות של מלחמות בהן יש משהו טוטאלי שהופך את היוצרות. ש. סוכנות "ליפמן" היוקרתית החתימה אותך אצלה - איך זה גורם לך להרגיש? ת. זה מאוד מחמיא. עכשיו למשל יש דיבורים על תרגום של הספר לגרמנית בהוצאה שמתמחה בספרות גבוהה. זה ספר לא קל לקריאה ומענין אותי איך הוא יתקבל בארצות זרות, במיוחד בצרפת. מענין אותי לראות מה מידת האוניברסליות של הספר. ש. תאר את תהליך העבודה על הספר. ת. העריכה שלו היתה ארוכה, כמעט בלתי סופית. לא היתי מסוגל לחפף למרות שבתחומים אחרים של החיים שלי אני כן יודע. היה לי פחד נורא גדול לשחרר את הספר, שלא יכירו בכל המאמץ שהשקעתי בו. עבדתי על הספר במקביל עם כמה אנשים שכל אחד מהם נתן לי דחיפה מכיוון אחר. אם מדובר בסדר שלו או באיזון שיש בו בין הפילוסופיה והעלילה. ש. איך אתה מרגיש לגבי "חוקי המשחק" היח"צניים בהם אם אתה חושף יותר מה"קרביים" האישיותיים שלך, יש סיכוי שיותר יקשיבו לך? ת. אני לא נרתע מחשיפה. אם אתה רוצה שיקראו אותך אתה צריך להשמיע קול ולהחשף.בעיני אלו בסה"כ צינורות לחשיפה של הספר ליותר אנשים וזה מקובל.הפידבק מהקוראים חשוב לי מאוד. גדלתי בבית פוליטי ואני מכיר את המשחק הזה די טוב אך עדיין יש בו דברים שמעצבנים אותי. אני משתדל לשמור על פרופורציה בכל מה שקשור לחשיפה הציבורית. אם ראיון מוציא אותי נורא יהיר אז הרווח שלו יהיה שעוד מישהו יקרא את הספר כדי לראות מי זה השוויצר הזה. בסופו של דבר ראיונות כאלו נשכחים. ש. מה אתה אוהב לקרוא? ת. בתור ילד אהבתי מאוד ספרות פנטסטית ואיתגרתי את עצמי מבחינת הקריאה. כיום אני מחבר בעיקר לסופרים לא ריאלסטים. אהבתי את הספר האחרון של שהרה בלאו את יצחק לאור וכל מה שכתב ס.יזהר ש. כיצד גרמה לך להרגיש המועמדות לפרס ספיר? ת. היא שימחה אותי מואד. יש בזה סוג של הכרה לכל העבודה הקשה שהשקעתי בספר הזה. ובאמת שהשקעתי בו הרבה.
dixie chick
New member
אני חושבת שזה הספר...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.