עדכונים מהבית! יום 35- 19/12

s7m42

New member
הוא דווקא הכיר את המשפט

אולי הוא התלהב מההקשר שלו...
 

LPyahali

New member
מישהו זוכר מה התכונות של האח הגדול?

שארז נתן? חוסר ודאות ויהי מה חחחחח מה עוד?
 

Princess Lotta

New member
שיבולות? ../images/Emo3.gif

סתם, נראה לי הוא דיבר על ה"קליזמה" (כריזמה) של המתמודדים.
 
היומן האישי של סתיו וקנין - פרק 1 ../images/Emo204.gif

היי. אני סתיו ואני בחורה טרנסקסואלית. הכוונה בכך היא שנולדתי בגוף של זכר, אך מעולם לא הרגשתי כזכר. מאז ומתמיד חשבתי והתנהגתי באופן שונה מבנים אחרים, ולמעשה אולי בצורה שונה מכולם. בתור ילד קטן, לא יכולתי למצוא (והאמת שגם לא ניסיתי) פתרון לשאלה "מדוע אני חושבת ככה?" בתור ילד קטן אי אפשר לפענח ממש את מה שמרגישים- פשוט מרגישים זאת. הייתי מסתובבת רק עם השכנה שהייתה בגילי, שלזמנו הייתה החברה הכי טובה שלי, וגם דיי היחידה. פרט לאותה חברה, כשהייתי סופסוף מוצאת זמן גם למשפחה, הייתי מבלה יותר עם אחותי הגדולה ועם אמא שלי שנורא נהנתה מחברתי באותה תקופה ולקחה אותי לכל מקום איתה ועם חברותיה. האמת? בדיעבד בתור ילד, נורא רציתי שתהיה לי תחושת ביטחון, כמו שכל ילד רוצה, ואני הרגשתי הכי בטוחה בחברתן של הבנות. זה לא שהרגשתי מאוימת מאח שלי או מאבי, אבל אין ספק שה"חיבור הגברי" פשוט לא היה שם. ניצלתי כל הזדמנות שהיתה לי להיות עם אחותי, אימי או השכנה שלי. עם הזמן זה כבר הפך לסוג של הרגל שאני תמיד "עם הבנות" ולא עם הבנים, אבל כשגדלתי והתקרבתי לגיל הבגרות, השונות שלי הפכה למעט יותר בולטת. בבר מצווה למשל, לא הרגשתי כמו ה"ילד שהופך לגבר" כפי שאמורה הייתי להרגיש, באיזשהו מקום זה אפילו מאד העליב אותי. במשחקי הכדורגל של הכיתה למשל, הייתי אוהבת לצפות בחבריי מהצד, אך לא להשתתף בהם. שלא תטעו, בתור נער לא הייתי בודדה, היו לי חברים, היו לי "מחזרות" והייתי תלמידה די מצטיינת, אבל בתוכי הייתי מאד שונה וכבר התחלתי להבין שאני לא נמצאת בגוף שאני צריכה להיות בו. בגיל 16 בערך הגיעה ההכחשה העצמית והלכתי מרצון ללמוד בפנימייה צבאית, מתוך "תקווה" שכך אוכל להתמודד עם השונות שאני מרגישה בה, ולמחוק אותה ממני. לאחר שנה מלאת מחשבות בפנימייה, הבנתי שעליי לקבל את מי שאני ושאין לי שום ברירה אחרת. הייתי תלמידה די חרשנית, אהבתי ללמוד בפנימייה שכן הלימודים היו ברמה גבוהה ואני הצטיינתי בלימודים. ידעתי שבלי לימודים עתידי הולך להיות הרבה יותר קשה, אך למרות זאת, בגיל 17 וחצי פרשתי מהפנימייה הצבאית ועזבתי את הכל לטובת התהליך של שינוי מין שהחלטתי לעבור. לא יכולתי לחכות עוד שנייה אחת בגוף שאליו אני לא שייכת. ידעתי שזה הולך להיות לא קל מבחינה חברתית ומשפחתית, הייתי מודעת גם לכל הסכנות שבהליך ולכל החסרונות שבו. למרות כל זאת ולמרות שלא היה חסר לי דבר בחיים, החלטתי לעבור את התהליך וזאת משום שדבר אחד בלבד כן היה חסר, דבר חשוב ומהותי עבורי – השלמות הנפשית שלי. בשביל אותה תחושת שלמות נפשית זרקתי את הכל הצידה, והתחלתי בתהליך. אני מתארת לעצמי שבין קוראי מאמר זה, יש התומכים, ויש המתנגדים. המטרה שלי במאמר היא קודם כל להסביר מאיפה הטרנסקסואליות מגיעה. איני רוצה שתתמכו בי או שתתנגדו לי, אלא שתבינו שטרנסקסואליות היא אינה מחלה והיא לא באה כתוצאה מ"נפש מעורערת" או משהו שכזה. טרנסקסואליות לא אומרת דבר על הבנאדם, מלבד העובדה שהוא טרנסקסואל. נשים טרנסקסואליות הן נשים לכל דבר, וגברים טרנסקסואלים הם גברים לכל דבר, כל זאת מעבר לכך שגם כולנו בני אדם שווים ובעלי זכויות שוות. למרות שרובכם יראו בנו אנשים "שונים" או "מיוחדים", חשוב שתבינו שאנחנו בעצם אנשים "מתוקנים", ואיננו שונים מכם. במאמר זה אספר בין היתר על הטיפול הרפואי שעברתי ועל הקשיים הנפשיים במעבר מזכר לנקבה. אני מקווה שאם יש בנות טרנסקסואליות או בנים טרנסקסואלים שקוראים מאמר זה וטרם החלו בתהליך, הם יוכלו להיעזר במאמר ולראות בו קצה חוט להבנת התהליך. אני מזמינה גם אתכם- "סתם" אנשים המעוניינים לקרוא את החוויה שלי, אולי לאחריה תוכלו להבין, בצורה טובה קצת יותר, את עולמם של הטרנסקסואלים. אני מקווה שתיהנו, שלכם סתיו.
 
שאלה שאני מתה לשאול את סתיו

בואי נצא מנקודת הנחה שאין אפשרות "לתקן" את עצמך. הניתוח לא הומצא. זה לא קיים. מה אז הייתה עושה?
 
למעלה