הפרק השבועי
- פותח הנושא doron g3
- פורסם בתאריך
His Leading Lady
ברוכים השבים דוסון קריק, לאחר תקופת יובש קצרה דוסון קריק מחממת מנועים ומתחילה לחזור לרמות שהתרגלנו אליהן. המפתח, כרגיל, הם דוסון וג'ואי. אך תחילה, נפטר מכל השאר. עם פייסי ואנדי העסק נהיה מוזר. אנדי כבר מזמן ירדה מהפסים, והמחוות הסופר רומנטיות של פייסי היו יוצרות סצנות מרגשות אם היתה לנו איזשהי נקודת הזדהות איתו. אך שוב, האהבה הזו מאוד בעייתית. הרגש שיוצא לעבר אנדי בפרק הזה, במקרה הטוב, הוא רחמים, ומאוד קשה להבין מה מניע את פייסי. טיי וג'ן זה סיפור חמוד שראוי להרחבה בהמשך, בסה"כ טיי הוא סוג של תחליף דוסון כניגוד די מוחלט לסוג הבנים שג'ן נהגה לצאת איתם, אבל כנראה שהוא קיצוני מדי. ועכשיו לעניינו, דוסון וג'ואי. כבר בפתיחה אנחנו מקבלים סצנה תמוהה ולא שגרתית של דוסון וג'ואי בפתיח קלאסי, לראשונה מאז הפרידה. הפתיח הקלאסי מנסה לאותת על פתיחת פרק קלאסי אבל גם די מטעה. דוסון מתנהג כאילו התגבר על ג'ואי, למרות שברקע שוקד על על סרט אוטוביוגרפי בנוגע ליחסיו עם ג'ואי ומודיע לג'ואי שאין לה שום תחליף. היה ברור מהפתיח הזה שימי העונה הראשונה תמו מזמן. אם פתיחי דוסון וג'ואי מתחילת אמרו אותו דבר אך בנימה שונה, אז עכשיו ברור שאין כאן דיאלוגים שנונים ומרתקים. הפתיח רק הדגים את הסיטואציה המוזרה בה הם נתונים ולמה לא יכולים להיות עוד פתיחי דוסון וג'ואי. הפתיח גם הראה את העמדת הפנים של דוסון ורמז שסופה להתפוצץ בקרוב. בסיום, כשג'ואי יוצאת דרך הדלת ולא דרך החלון, אנחנו נתקפים הרגשה מרירה שלא ניתן לשחזר את מה שהיה. יש משהו מאוד מטריד בסרט של דוסון. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם סרט אוטוביוגרפי על גבול התיעודי, זה למעשה גם נכון ותורם עלילתית, אבל למה אנחנו צריכים להיחשף לזה? אם בהתחלה, כשצפינו בדוסון ופייסי מתרגלים סצנה, היה ניתן להתרשם שהסרט הוא עיבוד לעונה הראשונה שאף מקבל מימד פארודי מסויים, פה קיבלנו כמעט שחזורים מדוייקים לסצנות מהעונה הראשונה שגרמו לאי נוחות מסויימת. זו איזשהו זילות של הסצנות והפכיתן למיתולוגיה, שזה אולי מכובד, אבל יותר מתאים לשלבים מאוחרים (אלוהים יודע שזה לא הפרוייקט האוטוביוגרפי האחרון של דוסון), כדרך של הסדרה להוקיר את התחלתה. כשאנחנו רואים דוסון משחזר סצנות לא רק מהעונה הקודמת, אלא מלפני כמה פרקים זה צורם לעין. במיוחד כשזה משולב עם הניתוחים של "סמי". ההתעסקות העצמית המוגזמת הזו של הסדרה נראית כגימיק או ניסיון למודעות עצמית שהשתבש, בכל מקרה זה צורם. מה שעוד צורם זה החוצפה של ג'ואי. מאז תחילת העונה ג'ואי נהייתה די מעצבנת. מה שהחל עם התפרצויות חסרות פשר לעבר דוסון, המשיך בפרק הפרידה המזעזע, הסלים בפרק שעבר עם הכעס על ג'ן, לא מפסיק גם היום. גם לג'ואי צורם לראות את חייה מעובדים לסרט, והיא כועסת על דוסון, היא מרגישה בדיוק כמו שהרגשנו שצפינו בדבון וכריס, עם הבדל אחד. לה אין זכות להרגיש כך. לי אין בעיה עם הסרט, רק עם העובדה שנאלצנו לצפות בו, אבל לא ברור מאיפה ג'ואי שואבת את החוצפה לבקר את דרכי ההתמודדות של דוסון לאחר שבגדה בו וזרקה אותו. היא טוענת שלא התגברה על דוסון ובכל זאת היא עם ג'ק ומצאה לה את האומנות. ובאמצע הנאום שלה אנחנו נזרקים שוב לפרק הפרידה ולניסיונות של ג'ואי לעוות את המציאות ולהפוך את התפקידים. היא דורשת מדוסון להתחשב בה? להכיר בכך שאולי לא התגברה עליו? דוסון שוב מזהה את החוצפה הזו ומזכיר לה, רגע לפני שנתבלבל, שהיא זרקה אותו, לא ההפך. ובאיזה חוצפה היא מבקרת את הסרט שלו? לאחר שאיבד את ג'ואי, דוסון נותר עם התשוקה היחידה בחייו, הקולנוע, זו הדרך היחידה שבה הוא מסוגל להתמודד, זה משכך הכאבים שדרכו גם חשב שיוכל לתעל את שברון הלב לעשייה יצירתית, ולקלוזר כ"כ נחוץ. אבל לאחר שבלון ההכחשה התפוצץ דוסון מבין שהוא רק הדחיק את הכאב ולא תיעל אותו, קלוזר מבויים הוא לא תחליף לאחד במציאות ולכן הוא מנסה באמת להמשיך. סצנת הסיום נהדרת לא פחות. דוסון מסביר שמה שרצה רוב הזמן, הוא מה שג'ואי רצתה, אבל ג'ואי כבר הפכה ליותר מדי דברים עבורו ודוסון לפחות מדי עבור ג'ואי. הפרק מסתיים בסיום דומה לזה שלסרטו של דוסון, ומשדר אווירה ומסר דומה. כזה של קשר שנועד לכישלון שכ"כ עצום ובעל משמעות כה עמוקה שבעצם מכריח לקחת דרכים נפרדות ולהמשיך הלאה.
ברוכים השבים דוסון קריק, לאחר תקופת יובש קצרה דוסון קריק מחממת מנועים ומתחילה לחזור לרמות שהתרגלנו אליהן. המפתח, כרגיל, הם דוסון וג'ואי. אך תחילה, נפטר מכל השאר. עם פייסי ואנדי העסק נהיה מוזר. אנדי כבר מזמן ירדה מהפסים, והמחוות הסופר רומנטיות של פייסי היו יוצרות סצנות מרגשות אם היתה לנו איזשהי נקודת הזדהות איתו. אך שוב, האהבה הזו מאוד בעייתית. הרגש שיוצא לעבר אנדי בפרק הזה, במקרה הטוב, הוא רחמים, ומאוד קשה להבין מה מניע את פייסי. טיי וג'ן זה סיפור חמוד שראוי להרחבה בהמשך, בסה"כ טיי הוא סוג של תחליף דוסון כניגוד די מוחלט לסוג הבנים שג'ן נהגה לצאת איתם, אבל כנראה שהוא קיצוני מדי. ועכשיו לעניינו, דוסון וג'ואי. כבר בפתיחה אנחנו מקבלים סצנה תמוהה ולא שגרתית של דוסון וג'ואי בפתיח קלאסי, לראשונה מאז הפרידה. הפתיח הקלאסי מנסה לאותת על פתיחת פרק קלאסי אבל גם די מטעה. דוסון מתנהג כאילו התגבר על ג'ואי, למרות שברקע שוקד על על סרט אוטוביוגרפי בנוגע ליחסיו עם ג'ואי ומודיע לג'ואי שאין לה שום תחליף. היה ברור מהפתיח הזה שימי העונה הראשונה תמו מזמן. אם פתיחי דוסון וג'ואי מתחילת אמרו אותו דבר אך בנימה שונה, אז עכשיו ברור שאין כאן דיאלוגים שנונים ומרתקים. הפתיח רק הדגים את הסיטואציה המוזרה בה הם נתונים ולמה לא יכולים להיות עוד פתיחי דוסון וג'ואי. הפתיח גם הראה את העמדת הפנים של דוסון ורמז שסופה להתפוצץ בקרוב. בסיום, כשג'ואי יוצאת דרך הדלת ולא דרך החלון, אנחנו נתקפים הרגשה מרירה שלא ניתן לשחזר את מה שהיה. יש משהו מאוד מטריד בסרט של דוסון. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם סרט אוטוביוגרפי על גבול התיעודי, זה למעשה גם נכון ותורם עלילתית, אבל למה אנחנו צריכים להיחשף לזה? אם בהתחלה, כשצפינו בדוסון ופייסי מתרגלים סצנה, היה ניתן להתרשם שהסרט הוא עיבוד לעונה הראשונה שאף מקבל מימד פארודי מסויים, פה קיבלנו כמעט שחזורים מדוייקים לסצנות מהעונה הראשונה שגרמו לאי נוחות מסויימת. זו איזשהו זילות של הסצנות והפכיתן למיתולוגיה, שזה אולי מכובד, אבל יותר מתאים לשלבים מאוחרים (אלוהים יודע שזה לא הפרוייקט האוטוביוגרפי האחרון של דוסון), כדרך של הסדרה להוקיר את התחלתה. כשאנחנו רואים דוסון משחזר סצנות לא רק מהעונה הקודמת, אלא מלפני כמה פרקים זה צורם לעין. במיוחד כשזה משולב עם הניתוחים של "סמי". ההתעסקות העצמית המוגזמת הזו של הסדרה נראית כגימיק או ניסיון למודעות עצמית שהשתבש, בכל מקרה זה צורם. מה שעוד צורם זה החוצפה של ג'ואי. מאז תחילת העונה ג'ואי נהייתה די מעצבנת. מה שהחל עם התפרצויות חסרות פשר לעבר דוסון, המשיך בפרק הפרידה המזעזע, הסלים בפרק שעבר עם הכעס על ג'ן, לא מפסיק גם היום. גם לג'ואי צורם לראות את חייה מעובדים לסרט, והיא כועסת על דוסון, היא מרגישה בדיוק כמו שהרגשנו שצפינו בדבון וכריס, עם הבדל אחד. לה אין זכות להרגיש כך. לי אין בעיה עם הסרט, רק עם העובדה שנאלצנו לצפות בו, אבל לא ברור מאיפה ג'ואי שואבת את החוצפה לבקר את דרכי ההתמודדות של דוסון לאחר שבגדה בו וזרקה אותו. היא טוענת שלא התגברה על דוסון ובכל זאת היא עם ג'ק ומצאה לה את האומנות. ובאמצע הנאום שלה אנחנו נזרקים שוב לפרק הפרידה ולניסיונות של ג'ואי לעוות את המציאות ולהפוך את התפקידים. היא דורשת מדוסון להתחשב בה? להכיר בכך שאולי לא התגברה עליו? דוסון שוב מזהה את החוצפה הזו ומזכיר לה, רגע לפני שנתבלבל, שהיא זרקה אותו, לא ההפך. ובאיזה חוצפה היא מבקרת את הסרט שלו? לאחר שאיבד את ג'ואי, דוסון נותר עם התשוקה היחידה בחייו, הקולנוע, זו הדרך היחידה שבה הוא מסוגל להתמודד, זה משכך הכאבים שדרכו גם חשב שיוכל לתעל את שברון הלב לעשייה יצירתית, ולקלוזר כ"כ נחוץ. אבל לאחר שבלון ההכחשה התפוצץ דוסון מבין שהוא רק הדחיק את הכאב ולא תיעל אותו, קלוזר מבויים הוא לא תחליף לאחד במציאות ולכן הוא מנסה באמת להמשיך. סצנת הסיום נהדרת לא פחות. דוסון מסביר שמה שרצה רוב הזמן, הוא מה שג'ואי רצתה, אבל ג'ואי כבר הפכה ליותר מדי דברים עבורו ודוסון לפחות מדי עבור ג'ואי. הפרק מסתיים בסיום דומה לזה שלסרטו של דוסון, ומשדר אווירה ומסר דומה. כזה של קשר שנועד לכישלון שכ"כ עצום ובעל משמעות כה עמוקה שבעצם מכריח לקחת דרכים נפרדות ולהמשיך הלאה.
באופן אישי (בלי ספוילרים) ../images/Emo97.gif
אני מתחבר לפרק הזה מאוד, כי אני יודע מה זה לעבוד על הפקה כשהיחסים בין אנשי הצוות (והשחקנים) מתוחים. הייתי במגמת קולנוע ויצא לי כמה פעמים (בעצם תמיד) לעבוד בהפקה ששילבה יחסית אישיים בין האנשים שעבדו על הסרט והיה המון מתח. יש אנשים שזה אולי לא נראה להם אמין כל הקטע הזה שכל כך הרבה דרמות מתפוצצות בהפקה אחת, אבל לא רק שזה קורה (וקרה לי אישית) זה גם יכול להיות הרבה יותר רועש מזה. גם נורא הזדהיתי עם הדמויות שפעלו על הסרט, ממש יכולתי לראות בכל אחד ואחד מהם אנשים שעבדו איתי ואיך שהם התנהגו, והכרתי גם מישהי שהיתה נוירוטית ולחוצה כמעט כמו אנדי, גם על הסט בהפקה וגם בחיים האישיים. זוועה. מסקנה אישית שלקחתי: בחיים לא לערב עבודה על סרט יחד עם יחסים איישים. רק דברים רעים יכולים לצאת מזה. ועכשיו נתייחס לפרק עצמו: ג'ואי היתה פשוט מעצבנת. לא רק שהיא התגלתה כאנוכית כשהיא הטיחה בדוסון את ההאשמה של "איך אתה מעז לעשות סיפור עלינו" - מי הכריח אותך בכלל להשתתף בסרט? את נמצאת פה מרצונך! יכולת להיות בבית ולא להיות עד לכל זה, היא גם התגלתה כטיפשה כשאמרה לו שהוא "התגבר" על היחסים ביניהם. רק טיפש לא יבין שאם דוסון מצלם סרט על הנושא, זה אומר שהוא לא התגבר על זה, ושזה עדיין נושא שמעסיק אותו מאוד. היא לגמרי ילדותית ומעצבנת ומפרק לפרק אני שונא את ג'ואי יותר, מה שלא קרה לי בכלל בצפייה הראשונה לפני שנים. פייסי ואנדי - מצד אחד הזדהיתי עם פייסי, כי אני מכיר ומבין את הרגשת הדאגה שלו אליה, אבל אני חושב, ואני בשוק שאני מזדהה עם אנדי בקטע הזה, שהוא באמת היה צריך לתת לה קצת יותר ספייס ולא להציק כל כך. אני אישית בן אדם שחייב שיתנו לו ספייס ולגמרי הבנתי אותה כשהיא התעצבנה על איך שהוא דואג לה, למרות שהיא לא התנהגה אליו יפה בכלל והגיעה לו התנצלות על כך (שהוא לא קיבל, אבל מה לעשות שאנדי היא דמות דפוקה), אני מבין מה גרם לה להתפרץ עליו כך. אני גם חושב שהוא לא הגיב כמו שצריך לקטע עם התרופות. קודם כל - אין לו ממש זכות להכריח אותה לספר לו מה הבעיה, ולהתבכיין בקטע של "למה לא סיפרת לי", ועוד אחר כך כשהיא כן מספרת לו להביע כזאת דאגה היסטרית, כי אחד הדברים שגורמים לאנשים שלוקחים תרופות מהסוג הזה לא לספר לאנשים קרובים אליהם, זה כי הם לא רוצים שהם יעשו מזה עניין. וכשעושים מזה עניין, זה מעצבן. אבל איכשהו אפשר להבין אותו. למרות שלי זה קשה קצת. הקטע החזק של הפרק לדעתי היה כשדוסון הסביר לכריס את ההרגשה שלו לגבי "סמי" (ג'ואי), ולגמרי הזדהיתי עם הדברים שדוסון אמר. לגבי דבון - לא יודע, אני חושב שהיא דמות די מיותרת שלא הוסיפה יותר מדי, ואליה היה לי הכי קשה להתחבר. אני גם לא מחבב שחקנים שמתנהגים ככה במיוחד (כמו דבון, לא כמו השחקנית שמשחקת אותה). ואם כבר השחקנית - זוכרים אותה? חח, זאת רייצ'ל לי קוק, שכיכבה בסרט "יש לה את זה" ונחשבה בזמנו ככוכבת צעירה עולה. כיום אף אחד לא ממש סופר אותה. ג'ן - לא מהפרקים החזקים שלה, כנראה בגלל שמסתמן שיפור במצבה הנפשי וזה הופך אותה לפחות מעניינת, אבל עדיין היה נחמד לראות אותה.
אני מתחבר לפרק הזה מאוד, כי אני יודע מה זה לעבוד על הפקה כשהיחסים בין אנשי הצוות (והשחקנים) מתוחים. הייתי במגמת קולנוע ויצא לי כמה פעמים (בעצם תמיד) לעבוד בהפקה ששילבה יחסית אישיים בין האנשים שעבדו על הסרט והיה המון מתח. יש אנשים שזה אולי לא נראה להם אמין כל הקטע הזה שכל כך הרבה דרמות מתפוצצות בהפקה אחת, אבל לא רק שזה קורה (וקרה לי אישית) זה גם יכול להיות הרבה יותר רועש מזה. גם נורא הזדהיתי עם הדמויות שפעלו על הסרט, ממש יכולתי לראות בכל אחד ואחד מהם אנשים שעבדו איתי ואיך שהם התנהגו, והכרתי גם מישהי שהיתה נוירוטית ולחוצה כמעט כמו אנדי, גם על הסט בהפקה וגם בחיים האישיים. זוועה. מסקנה אישית שלקחתי: בחיים לא לערב עבודה על סרט יחד עם יחסים איישים. רק דברים רעים יכולים לצאת מזה. ועכשיו נתייחס לפרק עצמו: ג'ואי היתה פשוט מעצבנת. לא רק שהיא התגלתה כאנוכית כשהיא הטיחה בדוסון את ההאשמה של "איך אתה מעז לעשות סיפור עלינו" - מי הכריח אותך בכלל להשתתף בסרט? את נמצאת פה מרצונך! יכולת להיות בבית ולא להיות עד לכל זה, היא גם התגלתה כטיפשה כשאמרה לו שהוא "התגבר" על היחסים ביניהם. רק טיפש לא יבין שאם דוסון מצלם סרט על הנושא, זה אומר שהוא לא התגבר על זה, ושזה עדיין נושא שמעסיק אותו מאוד. היא לגמרי ילדותית ומעצבנת ומפרק לפרק אני שונא את ג'ואי יותר, מה שלא קרה לי בכלל בצפייה הראשונה לפני שנים. פייסי ואנדי - מצד אחד הזדהיתי עם פייסי, כי אני מכיר ומבין את הרגשת הדאגה שלו אליה, אבל אני חושב, ואני בשוק שאני מזדהה עם אנדי בקטע הזה, שהוא באמת היה צריך לתת לה קצת יותר ספייס ולא להציק כל כך. אני אישית בן אדם שחייב שיתנו לו ספייס ולגמרי הבנתי אותה כשהיא התעצבנה על איך שהוא דואג לה, למרות שהיא לא התנהגה אליו יפה בכלל והגיעה לו התנצלות על כך (שהוא לא קיבל, אבל מה לעשות שאנדי היא דמות דפוקה), אני מבין מה גרם לה להתפרץ עליו כך. אני גם חושב שהוא לא הגיב כמו שצריך לקטע עם התרופות. קודם כל - אין לו ממש זכות להכריח אותה לספר לו מה הבעיה, ולהתבכיין בקטע של "למה לא סיפרת לי", ועוד אחר כך כשהיא כן מספרת לו להביע כזאת דאגה היסטרית, כי אחד הדברים שגורמים לאנשים שלוקחים תרופות מהסוג הזה לא לספר לאנשים קרובים אליהם, זה כי הם לא רוצים שהם יעשו מזה עניין. וכשעושים מזה עניין, זה מעצבן. אבל איכשהו אפשר להבין אותו. למרות שלי זה קשה קצת. הקטע החזק של הפרק לדעתי היה כשדוסון הסביר לכריס את ההרגשה שלו לגבי "סמי" (ג'ואי), ולגמרי הזדהיתי עם הדברים שדוסון אמר. לגבי דבון - לא יודע, אני חושב שהיא דמות די מיותרת שלא הוסיפה יותר מדי, ואליה היה לי הכי קשה להתחבר. אני גם לא מחבב שחקנים שמתנהגים ככה במיוחד (כמו דבון, לא כמו השחקנית שמשחקת אותה). ואם כבר השחקנית - זוכרים אותה? חח, זאת רייצ'ל לי קוק, שכיכבה בסרט "יש לה את זה" ונחשבה בזמנו ככוכבת צעירה עולה. כיום אף אחד לא ממש סופר אותה. ג'ן - לא מהפרקים החזקים שלה, כנראה בגלל שמסתמן שיפור במצבה הנפשי וזה הופך אותה לפחות מעניינת, אבל עדיין היה נחמד לראות אותה.
paper pieces
New member
מסכימה בקשר לג'ואי....
זה ממש מוזר... אני לא מבינה איך יכלתי להיות כ"כ עיוורת בפעמים הקודמות שראיתי את העונות האלה......! בפעמים הקודמות פשוט האמנתי לג'ואי ולכל מה שהיא אמרה ולמרות שריחמתי על דוסון איכשהו הבנתי את ג'ואי... כנראה בגלל שממש אהבתי את הדמות שלה מהעונה הראשונה והאמנתי שהיא באמת אוהבת ורוצה את דוסון אז היה קשה להשתחרר מזה... עכשיו כשאני רואה שוב את הפרקים אני שונאת את ההתנהגות שלה מפרק לפרק... היא פשוט מתנהגת בצורה מזעזעת... משגעת את הבנאדם שהיא רוצה אותו במשך 15 שנה.. כשהיא משיגה אותו מתברר שהיא בכלל לא יודעת מה היא רוצה... ועוד בוגדת בו... זו כ"כ לא ג'ואי של העונה הראשונה... איך יכול להיות שבן אדן משתנה בכזאת קיצוניות? אולי זה שהיא השיגה את דוסון אחרי כל השנים האלה ניפח לה יותר מידיי את האגו? ואחרי שהיא השיגה אותו היא הבינה, כמו שדורון כתב פעם, שהיא בעצם רוצה את הפנטזיה של להיות איתו ולא מוכנה להתמודד עם אהבת אמת ועם מערכת יחסים בוגרת.... לדעתי, היא ממש מתוסבכת... למרות שג'ן אמורה להיות הדמות המתוסבכת שעברה הרבה לפני שהגיעה לקייפסייד - ג'ואי היא זאת שזקוקה דחוף לטיפול פסיכולוגי...!
זה ממש מוזר... אני לא מבינה איך יכלתי להיות כ"כ עיוורת בפעמים הקודמות שראיתי את העונות האלה......! בפעמים הקודמות פשוט האמנתי לג'ואי ולכל מה שהיא אמרה ולמרות שריחמתי על דוסון איכשהו הבנתי את ג'ואי... כנראה בגלל שממש אהבתי את הדמות שלה מהעונה הראשונה והאמנתי שהיא באמת אוהבת ורוצה את דוסון אז היה קשה להשתחרר מזה... עכשיו כשאני רואה שוב את הפרקים אני שונאת את ההתנהגות שלה מפרק לפרק... היא פשוט מתנהגת בצורה מזעזעת... משגעת את הבנאדם שהיא רוצה אותו במשך 15 שנה.. כשהיא משיגה אותו מתברר שהיא בכלל לא יודעת מה היא רוצה... ועוד בוגדת בו... זו כ"כ לא ג'ואי של העונה הראשונה... איך יכול להיות שבן אדן משתנה בכזאת קיצוניות? אולי זה שהיא השיגה את דוסון אחרי כל השנים האלה ניפח לה יותר מידיי את האגו? ואחרי שהיא השיגה אותו היא הבינה, כמו שדורון כתב פעם, שהיא בעצם רוצה את הפנטזיה של להיות איתו ולא מוכנה להתמודד עם אהבת אמת ועם מערכת יחסים בוגרת.... לדעתי, היא ממש מתוסבכת... למרות שג'ן אמורה להיות הדמות המתוסבכת שעברה הרבה לפני שהגיעה לקייפסייד - ג'ואי היא זאת שזקוקה דחוף לטיפול פסיכולוגי...!
ההתנהגות שלה אכן מעצבנת
רק צפייה מפוכחת בפרופורציה הראוייה מאפשרת לראות את זה כנראה. אבל השינוי, קיצוני ככל שיהיה, הוא בהחלט מובן לא פחות מרכבת ההרים שעוברת ג'ן העונה. הטענה שלי היא טיפה יותר מורכבת ממה שציטטת (שזה כמעט בדיוק הטענה של דוסון בשיחה המפורסמת בעונה השישית), ואני לא מאשים אותה בתסבוך או בעייתיות. למעשה, אלמלא חיבלה בקשר במקום לנסות להתמודד עם תסכולה כפי שצריך, היא הייתה דמות טרגית. אני לא חושב שג'ואי לא מוכנה להתמודד עם אהבת אמת, אני חושב שהיא לא ידעה לזהות אותה. האירוניה היא שבזמן שדוסון התעקש לטעון שהוא לא יודע מה יש בינו לבין ג'ואי, אבל זו לא אהבה, וג'ואי החזיקה בדעה הפוכה לחלוטין, שניהם שיקרו או הטעו את עצמם. אם הבנו למה דוסון הכחיש/התעלם/הדחיק את אותה ידיעה, אז השאלה מה גרם לג'ואי לראות והרגיש משהו שכלל לא היה קיים היא טיפה יותר מסובכת. פעם ניסיתי להסביר את זה פה, וזה הכי טוב שהצלחתי. המפתח להבין את ג'ואי טמון בהצהרה די מפתיעה שסיפקה ב"Tamara's Return". עם ניצני התנהגותה המוזרה, דוסון שואל אותה לראשונה מה השתנה. היא משיבה במפתיע ששום דבר וזו בדיוק הבעיה. אין שום הרחבה לפצצה הזו בהמשך, אבל לא קשה להבין שזו הייתה הפעם היחידה שהסאבטקסט הועלה לרמת הטקסט. התסכול מהגילוי שזו לא אהבה הוא המפתח. אותו תסכול יכל להפוך אותה לדמות טרגית כי הרי אותה עריגה, "אהבה" היתה מה שהניע אותה כ"כ הרבה זמן. אם נשבץ את התסכול בפאזל, אז ההסבר של ג'ואי נראה לפתע הגיוני וגם מעשיה, גם הבריחה למישהו כ"כ שונה מדוסון, גם הרצון הנואש לעבוד על האומנות. מה שהופך את הסיפור של דוסון וג'ואי לכ"כ טרגי, הוא שאין ממש אשמים. שניהם סבלו מניפוץ האשליה, ובסופו של דבר, הרסו לעצמם ידידות עמוקה ששניהם היו רוצים להמשיך.
רק צפייה מפוכחת בפרופורציה הראוייה מאפשרת לראות את זה כנראה. אבל השינוי, קיצוני ככל שיהיה, הוא בהחלט מובן לא פחות מרכבת ההרים שעוברת ג'ן העונה. הטענה שלי היא טיפה יותר מורכבת ממה שציטטת (שזה כמעט בדיוק הטענה של דוסון בשיחה המפורסמת בעונה השישית), ואני לא מאשים אותה בתסבוך או בעייתיות. למעשה, אלמלא חיבלה בקשר במקום לנסות להתמודד עם תסכולה כפי שצריך, היא הייתה דמות טרגית. אני לא חושב שג'ואי לא מוכנה להתמודד עם אהבת אמת, אני חושב שהיא לא ידעה לזהות אותה. האירוניה היא שבזמן שדוסון התעקש לטעון שהוא לא יודע מה יש בינו לבין ג'ואי, אבל זו לא אהבה, וג'ואי החזיקה בדעה הפוכה לחלוטין, שניהם שיקרו או הטעו את עצמם. אם הבנו למה דוסון הכחיש/התעלם/הדחיק את אותה ידיעה, אז השאלה מה גרם לג'ואי לראות והרגיש משהו שכלל לא היה קיים היא טיפה יותר מסובכת. פעם ניסיתי להסביר את זה פה, וזה הכי טוב שהצלחתי. המפתח להבין את ג'ואי טמון בהצהרה די מפתיעה שסיפקה ב"Tamara's Return". עם ניצני התנהגותה המוזרה, דוסון שואל אותה לראשונה מה השתנה. היא משיבה במפתיע ששום דבר וזו בדיוק הבעיה. אין שום הרחבה לפצצה הזו בהמשך, אבל לא קשה להבין שזו הייתה הפעם היחידה שהסאבטקסט הועלה לרמת הטקסט. התסכול מהגילוי שזו לא אהבה הוא המפתח. אותו תסכול יכל להפוך אותה לדמות טרגית כי הרי אותה עריגה, "אהבה" היתה מה שהניע אותה כ"כ הרבה זמן. אם נשבץ את התסכול בפאזל, אז ההסבר של ג'ואי נראה לפתע הגיוני וגם מעשיה, גם הבריחה למישהו כ"כ שונה מדוסון, גם הרצון הנואש לעבוד על האומנות. מה שהופך את הסיפור של דוסון וג'ואי לכ"כ טרגי, הוא שאין ממש אשמים. שניהם סבלו מניפוץ האשליה, ובסופו של דבר, הרסו לעצמם ידידות עמוקה ששניהם היו רוצים להמשיך.
eliormagick
New member
באיחור כהרגלי בקודש
פרק הזוי ממתי ג'ואי באה ובוכה לדוסון? ועוד אחרי שהיא זרקה אותו... היא יצאה לא בסדר בפרק הזה... פייסי מקסים עם כל התמיכה שלו והכל חבל שזה מתפוצץ לו בפרצוף וזהו פרק נחמד
פרק הזוי ממתי ג'ואי באה ובוכה לדוסון? ועוד אחרי שהיא זרקה אותו... היא יצאה לא בסדר בפרק הזה... פייסי מקסים עם כל התמיכה שלו והכל חבל שזה מתפוצץ לו בפרצוף וזהו פרק נחמד
אני ממש חושבת...../images/Emo105.gif
שדוסון הוא בנאדם חולני. ואם לא חולני,אז ממש חוצפן. הם גרים בעיירה קטנה,שכולם יודעים הכול ומכירים את כולם(כמעט),וזה שהוא בא וחושף את היחסים שלו עם ג'ואי ככה בסרט,בלי לשאול אותה,בלי לבקש רשות(כן,לבקש רשות!),בלי לתת לה לאשר את התסריט,זה חוצפה. כי הרי ברור שהסרט הוא עליהם. אז לשפוך ככה את הדבר היקר לה מכל(היחסים עם דוסון) מול כל העולם ועוד בצורה כזו ברורה??? קצת הגזים הבחור... לא פלא שהיא התחרפנה. ופייסי פשוט מלאך.
שדוסון הוא בנאדם חולני. ואם לא חולני,אז ממש חוצפן. הם גרים בעיירה קטנה,שכולם יודעים הכול ומכירים את כולם(כמעט),וזה שהוא בא וחושף את היחסים שלו עם ג'ואי ככה בסרט,בלי לשאול אותה,בלי לבקש רשות(כן,לבקש רשות!),בלי לתת לה לאשר את התסריט,זה חוצפה. כי הרי ברור שהסרט הוא עליהם. אז לשפוך ככה את הדבר היקר לה מכל(היחסים עם דוסון) מול כל העולם ועוד בצורה כזו ברורה??? קצת הגזים הבחור... לא פלא שהיא התחרפנה. ופייסי פשוט מלאך.
קלמנטינה מיכל
New member
../images/Emo220.gifמסכימה עם כל מילה../images/Emo45.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.