אמממ,נושא רגיש וקשה...
אני סבלתי בילדותי מאלימות פיזית.מטבע הדברים,הדברים שולבו באלימות מילולית/נפשית/ רגשית,אבל מה ש"נשאר" זה בעיקרהמימד הפיזי...זוכר מגילאים מאוחרים יותר במעומעם צעקות,קללות ו...אז אני יכול להגיד מה זו אלימות מילולית בשבילי כיום,אולי גם במבט לאחור.אני יכול גם להגיד את הכללים שקבענו בנושא זה במקום בו אני מתנדב עם ילדים וזה מתקשר לנושא. הכללים הם-אסור לקלל,אסור ללגלג,אסור לצחוק על מישהו אחר וכדומה... כלומר,וזו גם דעתי שלהמנע מאלימות מילולית זה לא רק מקללות אלא לחשוב בכלל על הדברים שאנחנו אומרים אחד לשני,לחשוב היכן זה פוגע,היכן זה יכול לפגוע ולהמנע מכל צורת ביטוי שפוגעת בילדים.בהקשר של הורים כמובן נכנסים כל מה שקשור לכל המשובים השלילים,כמו "אתה לא יודע לעשות את ...","אתה מטומטם..."(טוב,זה קללה) או "אתה לא לומד שום דבר ממה שאני אומר לך..." וכדומה... הורה אמור לטפח בילד את הרגש שבשבילו הוא הכי מיוחד בעולם, ושבשבילו "שום דבר הוא בלתי אפשרי...",ולעודד אותו ליצירה, לחשיבה עצמאית,וליציאה מהמגבלות של החברה...וגם מאוד חשוב החשיבה החיובית,שזה בכלל נושא מאוד חשוב וגדול,שיש לו השפעה עצומה על ההתבגרות ואחר כך על החיים הבוגרים. אני אישית קצת קשה לי עם כללים שהם "אסור ל...",אבל מבין שזה הכרחי בגילאים הצעירים...לדעתי חינוך נכון הוא להגיד לילד מה מותר ולא מה אסור,והכי חשוב ללמד אותו ע"י דוגמא אישית.אם הורה אומר לילד "אסור לך לקלל",והילד רואה אותו עושה את זה אחר כך בעצמו ברחוב כשהוא רב עם המוכר בחנות אז...מבינים בטח... נו,זה גם חלק מהלימודים שלי...שילדים בשנים הראשונות לומדים התנהגויות כמעט אך ורק מחיקוי...אז נכון,זה חיקוי של כל הסביבה,אבל ברור שהחיקוי הכי גדול הוא של הסביבה הכי מיידית וקרובה שלו,כלומר הורים...בגלל החשיבות והאחריות שלהם כלפי הילדים היא כל כך גדולה. מה הייתי אומר?אמממ,ואי...זו חתיכת שאלה...אני מניח שזה חלק מהריפוי שאני אמור לעבור בקשר ליחסים שלי איתם,אבל עוד לא הגעתי אפילו קרוב לבאמת להגיד להם את זה...למעשה,ההודעה שלי היא קצת בכיוון הזה,כי בין בכי אחד לשני,יצאו לי גם כמה מילמולים על שהם פגעו בי...אז הייתי אומר את זה,והייתי אומר שהם לא באמת מכירים אותי כי אני חסום רגשית כלפיהם...ושכל מה שקרה גרם לי להסתגר בתוך עצמי כל השנים,והחסימה הרגשית כלפיהם הפכה לחסימה רגשית כלפי אנשים אחרים,וכלפי עצמי כמובן... השאלה שאני תמיד שואל היא הגבול הדק בין האשמה לבין אמירת הדברים כהוויתם,כולל להגיד את הרגשות שיש בך כיום שזה קרה לך אז...כאילו,עד כמה צריך באמת להגיד אותם,והאם יש דברים שצריך לעשות אותם מבחינה פנימית אולי...למשל,אצלי אני יודע שהם סובלים יותר ממני,אז להגיד להם את מה שאני חושב על מה שקרה רק יעצים את הסבל...אז אולי מבין שהסליחה הוא תהליך פנימי שלי ,ואולי פחות קשור לדברים המילוליים שצריך או לא צריך להגיד...זו השקפתי בנושא.