תודה על ההזדמנות לשטח כאן את האני מאמין
בכלבנות הגזעית. מגדל רציני מחזיק בממוצע לפחות 3-5 נקבות ממליטות מאותו הגזע ו-3 זכרים מרביעים. רובנו, אנשים של כלבים ומוצאים את עצמנו עם הזמן עם 10, 15 ולעתים יותר כלבים (הייתה תקופה שבלי להרגיש מצאתי את עצמי יום אחד סופרת 29 כלבים אישיים, אחר כך מצאתי להם בתים והקטנתי, אבל עדיין פחות מ-8 כלבים זה לא ממש בית גידול). זה לא אותו הדבר כמו שמשפחה שמחזיקה כלבה יחידה, אם במקרה היא גם מצויינת לתערוכות ויש לה זיווג שמתאים לה מבחינת הקרוס של הקווים ביניהם, אז היא תעשה המלטה או שתיים וזה הכל. עבור המשפחה ההמלטה היא יותר לצורך החוויה או להחזר ההוצאה שהייתה בקניית הכלבה (לכל אדם השיקולים שלו ואינני מבקשת בפסקה זו את התלהמות הקיצוניים, אלא את יכולת ההקשבה הוירטואלית של מי שבאמת מעוניין להבין) וכדו'. במצב כזה ב-99% מהמקרים הכלבה נותרת באותו הבית עד סוף חייה. אם היא ממש מוצלחת ואהובה, משאירה לעצמה המשפחה עוד גור או גורה (להמשכיות, מתוך שנקשרים לאותה הכלבה ורוצים יצור חי ממנה גם לאחר מותה בבוא העת). כאשר מישהו מגדל ברצינות ומקים בית גידול, דווקא משום שאנחנו נקשרים לכלבים שלנו, אנחנו משתדלים להמעיט בהמלטות (פרט למקרים מיוחדים כמו במקרה של הכלבה הספציפית הזאת, נשוא השרשור ההזוי הזה) ולאחר מכן, מעקרים על חשבוננו את הכלבה ומעניקים לה בית חם שבו היא הופכת מכלבה אחת מתוך 8 או 9 או יותר כלבים, לכלבה יחידה של משפחה, חיית מחמד נאהבת עד סוף ימיה. למיטב הבנתי זה הפתרון הנכון ביותר לכלבים בבית גידול, הרבה יותר טוב מאשר להמשיך ולגדל כלב/ה שסיימו את תפקידם ולאגור עוד ועוד כלבים, עד שכל היחס נעלם מרוב התעסקות בעניינים הטכניים של טיפול, האכלה, טיולים, אילוף למשמעת, הצגה בתערוכות, טיפול רפואי ועוד. אז תעצרי לרגע ותחשבי - לא מה נכון בשביל המגדל (אני באופן אישי מאוד רכושנית ואוהבת את הכלבים שלי. כל גור שנמכר אני בוכה עליו, אז מה?... האם נכון להשאירם אצלי או להעניק להם חיים מפנקים?!), אלא מה נכון יותר בשביל אותו כלב או כלבה. לכן, לרוב מגדלים רציניים מרביעים באמת פעמיים שלוש, החל מגיל 18 חודשים; לאחר ההמלטות הכלבה גם סיימה את תפקידה בשימור וטיפוח הגזע, גם צעירה מספיק כדי להיקלט היטב במשפחה אוהבת, אנחנו מוציאים כלבות בוגרות וכלבים בוגרים מאולפים וממושמעים לחלוטין וכל מי שקיבל מאיתנו כלב/ה בוגר/ת מודה לנו על המתנה הנפלאה שהגיעה לביתו, משום שהכלבים שעוזבים אותנו הם נהיגים, מחונכים, מאולפים וממושמעים ונוח לאהוב ולגדל אותם. ואז מגיע מקרה כמו של הכלבה המדוברת בשרשור זה, שנולדה אצלי, חיה את רוב חייה אצלי, בת 7.5 שנים, אני עלולה באמת לשבור לה את הלב משום גילה המתקדם. כלבה כזו תסיים את כל מכסת חייה בניגוד לרמזים המכוערים שנרמזו כאן על ידי חלק מן המשתתפים בשרשור זה. הנה בדרך כלל, לרשות מגדל רציני יעמד 3-4 זכרים מרביעים. אלא שזכר מרביע עלול להכנס למלחמות זכרים דבר שמקשה על המגדל להחזיק את הזכרים הללו אצלו במתחם. רובנו מחזיקים זכרים מרביעים בתנאי גידול אצל משפחה שנבחרת בקפידה יתרה וכך כולם נמצאים במצב של win win situation - למשפחה כלב יפהפה (כי רק המובחרים הופכים לכלבים מרביעים), נהיג, ממושמע ונוח, למגדל נשמרת הזכות לשימוש בזרעו של הזכר למשך כל ימי חייו וכולם יוצאים מרוצים מעסקה שכזו. כיוון שכולנו בני אדם, אנחנו עלולים לטעות בבחירת המשפחה המחזיקה בתנאי גידול של הכלב/ה שלנו. לי יש מקרה של זכר איכותי באופן יוצא דופן שחי במשך יותר מ-3 שנים אצל משפחה בתנאי גידול שמאוד אהבה אותו, אבל לא הייתה מודעת לצרכים הבריאותיים טיפוליים של כלב. וכך, כשהייתי זקוקה לצלם את האגן שלו לבדיקת מצבו להרבעה גיליתי שהכלב נמצא במצב תחזוקתי רע. אספתי אותו אלי, כלב בן 8 שנים וכיום הוא בתהליך שיקומי בן 4 חודשים והוא הולך ומתחזק מיום ליום. כלב כזה שחזר אלי בגיל כזה מתקדם, אין מצב שאוכל למסור אותו למשפחה חדשה וזרה לו, למרות שבביתי גדל כלב זכר נוסף בן 8 שנים שעלי להפריד ביניהם, להוציאם בכפיפה אחת רק בהשגחה (כי שניהם מרביעים עדיין - טוסטסטרון) וזה עניין של לוגיסטיקה לפעמים די מסובכת. למרות זאת, במצבים כאלה אני מעדיפה לעשות את המאמץ ולא להפרד מאף אחד מהם. אבל אם יש לי כלב צעיר שהוא עדיין מספיק ורסטילי כדי להסתגל במשפחה אחרת ולקבל אצלם יחס של כלב אחד למשפחה אוהבת במקום אחד מתוך 8-9- או 10 ויותר כלבים, מבחינת הכלב/ה זה הרבה יותר נכון. ומגדל שאוהב את הכלבים/ות שלו, יודע שבאהבה צריך גם לדעת מתי לוותר לטובת מושא אהבתנו. כאשר מדברים על אהבה, קשר, קושי וכדו'... בעצם אנחנו מדברים על צורך כפייתי של האדם להחזיק במה שנדמה לו שהוא "שלו" ואין לכך שום קשר לאהבה.