לא מספרת
חברה אחת טובה יודעת בזמן אמת. כל השאר כולל ההורים יודעים באופן כללי על הטיפולים וזאת כדי להמנע מהתענינות מוגזמת בפרטים ומשאלות ה"נו מה קורה". בעבודה אף אחד לא יודע.
לא מספרתעל גילוי ושיתוף...
במחזור הראשון של הטיפולים (זה שבו יצרנו את אלה), שיתפתי בנושא את הקרובים אלי - משפחה, חברים... במקום העבודה שלי לא שיתפתי, ואני חושבת שזו היתה טעות. לא הבינו את ההיעדרויות (אמנם לא תכופות אבל היו כאלה), לא הבינו את הדברים ה"נילווים" - לפעמים ירידה במוטיבציה ובמרץ לעשות דברים, מצבי רוח וכד'. אני חושבת שהדבר התנקם בי בסופו של דבר, שכן פוטרתי בזמן חופשת הלידה (סיפור ארוך...). הפעם, החלטתי שאני משתפת - סיפרתי למנהל שלי (שמסתבר שגם הם היו משפחה בטיפולים), סיפרתי לרכזת השיכבה, לרכזת יב' (כדי להסביר היעדרויות שלי משעורים בשנה שהיא שנת בגרות). סיפרתי לחברות (גיליתי בפעם הקודמת, שע"י זה שמשתפים מגלים המון "שותפי סוד" באותו עניין). הפעם החלטתי להיות עם העניין הרבה יותר פתוחה - הפעם אני גם בעלת תפקידים בביה"ס (שלא יצפו ממני לטפס על כיסאות למשל, אחרי הזרעה), גם בעלת מעמד יציב ובעלת הצלחות מוכחות. ואיך אצלכם? האם שיתפתם? את מי? מה היו השיקולים שלכם לשתף או לא לשתף - בעיקר במקום העבודה... איך מקום העבודה מתייחס לנושא, להיעדרויות שלכם?
חברה אחת טובה יודעת בזמן אמת. כל השאר כולל ההורים יודעים באופן כללי על הטיפולים וזאת כדי להמנע מהתענינות מוגזמת בפרטים ומשאלות ה"נו מה קורה". בעבודה אף אחד לא יודע.
