ערן של תוליק
New member
באר-שבע 23.10. יומן מסע
... וכשהאור הסגול, המעושן, הציף את הבמה, ודמויות מוצללות התיישבו אצל הכלים - עצמתי עיניים ויצאתי למסע. ב'שגרה' שבתי והתוודעתי אל נפלאות הדמיון האנושי, שמרים אותנו יום יום ממשקלה המכביד של השגרה ומעיף אותנו מעלה-מעלה. ב'הכל עד לכאן' התחשמל בי מחדש המתח המצמית, המתמיד, שבין "ותחסרהו מעט מאלהים" ובין "יתוש קדמך במעשה בראשית". 'הייתי שר' גרם לי לשוב ולהאמין בעוצמות בהן מטעינים אותנו הכישורים עמם נולדנו. אם נקשיב לנפשנו פנימה גם נגלה שהם אינם נותנים לנו באמת לברוח. וכן, לכל אחד יש מתת כזו. לפחות אחת. ב'נשמתי', נשמתי צחקה גם היא, צחוק גדול ומשחרר (אבל היתה לה סיבה. טובה). ב'ללכת לשם' הלכתי גם אני במחשבתי לשם, למקום שעוד אשוב אליו, גם אם איני יודע עדין היכן הוא; למקום בו שמעיין זך של אושר מפכה. מחכה... (ובכתבה ב"חדשות 2", דני קושמרו, פעם באר-שבעי בעצמו, נציגה השבוי והנאמן של הבועה התל-אביבית הכל-כך מלאה בעצמה, עוד שואל את עמיר ברצינות תהומית "למה ברחת"? כאילו נסע לניו זילנד. מהדורה שניה לשאלתו המדהימה מ"חמש עם": "איפה יש מצוקה"). ב'בת מלך' - וזה, אני מאמין, כבר משותף לכולנו - עלתה לנגד עיני דמותה של אמא שלי, ואור יקרות, של אהבה והכרת הטוב, הציף את כל ישותי. ב'יש לי חלום' חיבקתי את רעייתי אפילו יותר חזק. ב'געגוע' כבר בכיתי. ב'קרוב אליך' שרתי לאחי הצעיר, ילד מתוק ומבולבל בן 20 שאני מנסה לגעת בו, להגיע אליו, להגיד לו ש"זה ממש קרוב", ולא תמיד מצליח. ב'שיר הוודקה' חייכתי חיוך גדול, כי מי לא מכיר מישהו כזה, של "מניאנה, מניאנה, כי עכשיו הוא בדיוק הולך 'לישון על זה' (או 'לשתות על זה'). ב'בחייאת' כבר נקרעתי מצחוק. וב'ניצחת איתי הכל' ידעתי בידיעה שלמה, שהמוסיקה של עמיר נצחה גם אִתנו. סוף המסע. מסע של התגלות הנפש, של זיכוך והיטהרות. אי של התרוממות רוח בשגרת חיי. תודה, עמיר.
... וכשהאור הסגול, המעושן, הציף את הבמה, ודמויות מוצללות התיישבו אצל הכלים - עצמתי עיניים ויצאתי למסע. ב'שגרה' שבתי והתוודעתי אל נפלאות הדמיון האנושי, שמרים אותנו יום יום ממשקלה המכביד של השגרה ומעיף אותנו מעלה-מעלה. ב'הכל עד לכאן' התחשמל בי מחדש המתח המצמית, המתמיד, שבין "ותחסרהו מעט מאלהים" ובין "יתוש קדמך במעשה בראשית". 'הייתי שר' גרם לי לשוב ולהאמין בעוצמות בהן מטעינים אותנו הכישורים עמם נולדנו. אם נקשיב לנפשנו פנימה גם נגלה שהם אינם נותנים לנו באמת לברוח. וכן, לכל אחד יש מתת כזו. לפחות אחת. ב'נשמתי', נשמתי צחקה גם היא, צחוק גדול ומשחרר (אבל היתה לה סיבה. טובה). ב'ללכת לשם' הלכתי גם אני במחשבתי לשם, למקום שעוד אשוב אליו, גם אם איני יודע עדין היכן הוא; למקום בו שמעיין זך של אושר מפכה. מחכה... (ובכתבה ב"חדשות 2", דני קושמרו, פעם באר-שבעי בעצמו, נציגה השבוי והנאמן של הבועה התל-אביבית הכל-כך מלאה בעצמה, עוד שואל את עמיר ברצינות תהומית "למה ברחת"? כאילו נסע לניו זילנד. מהדורה שניה לשאלתו המדהימה מ"חמש עם": "איפה יש מצוקה"). ב'בת מלך' - וזה, אני מאמין, כבר משותף לכולנו - עלתה לנגד עיני דמותה של אמא שלי, ואור יקרות, של אהבה והכרת הטוב, הציף את כל ישותי. ב'יש לי חלום' חיבקתי את רעייתי אפילו יותר חזק. ב'געגוע' כבר בכיתי. ב'קרוב אליך' שרתי לאחי הצעיר, ילד מתוק ומבולבל בן 20 שאני מנסה לגעת בו, להגיע אליו, להגיד לו ש"זה ממש קרוב", ולא תמיד מצליח. ב'שיר הוודקה' חייכתי חיוך גדול, כי מי לא מכיר מישהו כזה, של "מניאנה, מניאנה, כי עכשיו הוא בדיוק הולך 'לישון על זה' (או 'לשתות על זה'). ב'בחייאת' כבר נקרעתי מצחוק. וב'ניצחת איתי הכל' ידעתי בידיעה שלמה, שהמוסיקה של עמיר נצחה גם אִתנו. סוף המסע. מסע של התגלות הנפש, של זיכוך והיטהרות. אי של התרוממות רוח בשגרת חיי. תודה, עמיר.