זה מעניין, עשית הפרדה בין שלב
הניתוח לשלב ההחלטה, ומכאן נולדה 'בעיית הפחד'. זה נכון ברמה התיאורטית, אבל מהניסיון שלי, ה'פחד' נובע פשוט מאי ביצוע של שלב א (שלב לפני ההחלטה). אני אתן דוגמא לנסות להבהיר - יש לי ידיד מהנדס שקיבל הרבה פרוייקטים בעבודה, חלק מהם היו נדרשים לבוס שלו עצמו וחלק פרוייקטים שהיוו תמיכה במחלקות אחרות. אותו בחור לא עמד בעומס ולא עמד במטלות של הבוס שלו עצמו, כשבתמיכה במחלקות האחרות הוא כן עמד. בשלב מסויים קרא לו הבוס וגער בו על כך. אותו בחור נורא נעלב וסיפר לחברים (כולם אקדמאים ורציניים) ובשלב כלשהוא סיפר גם לי. ואני אתאר דווקא את הדיון ביננו - אני - "ברור שהוא גער בך, לא עמדת במטלות שהוא דרש ממך". הוא - "אבל היו לי הרבה מטלות שעל כולם הוא ידע" אני - "אבל סדר העדיפויות שייך לו כמנהל ולא לך. היית צריך לשאול בצורה ישירה, האם מוסכם עליו לדחות את העבודה שהוא הטיל עלייך כדי לתמוך במחלקות אחרות, או שמא הלדחות את המחלקות האחרות, ולטפל דווקא בשלו. ברגע שאתה החלטת במקומו על סדר העדיפויות, בעצם השארת אותו חסר אונים. אתה מהנדס ולא פקיד, הוא אמור להטיל מטלות, ואתה אמור לסדר איתו בצורה רצינית, מה קודם ומה אחרי. הוא לא יכול להגיד לך כל יום מה לעשות, הוא אמור להאמין שאם אינך יכול לעמוד במטלות אז תבוא ותעשו סדר, ולא סתם תגיד לו אי אפשר". הוא - "אתה היחיד מכולם שאמר לי שזו אשמתי, כולם טענו שהמנהל באמת לא בסדר". אני - "זה מפתיע אותי, כולם באמת טענו שאם אינך עומד במטלות של הבוס כי יש עודף, אז פשוט לך כמהנדס יש סמכות לבחור באילו מטלות תעמוד ובאילו לא ? מהי בעצם הסמכות של המנהל לדעתכם ?" הוא - "האמת היא שבכלל לא ירדנו לעומק, אני סיפרתי שנעלבתי והם אמרו שאני צודק, גם אישתי אמרה ככה. האמת היא שחבר אחד אמר שהוא תמיד קודם נותן מענה לבוס ואחרי זה למחלקות אחרות, אבל הוא טען שהמקרה שלי שונה". אני - "במה בדיוק המקרה שלך שונה ?" הוא - "לא ירדנו לעומק" אני - "שאלוהים יעזור לך, אם אלו האנשים שאתה מתייעץ איתם. הרי עכשיו אתה יושב וכועס ומתוסכל ומרגיש שהמנהל לא פירי כלפייך, וזה מוציא לך את החשק לעבוד". הוא - "נכון, מאז המקרה אין לי חשק להגדיל ראש, אני עושה מה שהבוס אומר לי וזהו". אני - "נו וזה נשמע רציני, נכון שהתייעצת עם הרבה אנשים ואני לא הכי חכם בעולם, אז בחייך אתה בעצמך אומר שהם סתם אמרו לך שאתה צודק בליי בכלל לברר". הוא - "שטויות, יעבור". מה אני רוצה להגיד - 1. אותם אנשים כולם הם מהנדסים וכלכלנים ועורכי דין. אם היית שואל אותם שאלה מקצועית בעבודה, היו מבררים ויורדים לפרטים. כשזה מדובר על החיים שלהם, הם שיטחיים כי פשוט אף אחוד לא משלם להם. זה לא שחברי המהנדס מוזר, או חבריו מוזרים (וזה לא שהם בגדו בו, ככה הם מנתחים גם את עצמם), ככה זה אנשים, כשמדובר ברגשות, אין ירידה לפרטים ואין ניתוח ואין אפיון. זה נכון גם לגביי מריבה עם הבוס וגם לגביי מריבה עם האישה וגם לגביי קשיים רגשיים או קשיים בעבודה. אנשים (ואני מדבר מניסיון רחב מאוד, לא בהקשר הזה) לא רואים את עולם הרגש והזוגיות וההורות והקריירה כמו שהם רואים את העבודה עצמה. קח אקדמאי ממוצע ותשאל אותו על עבודתו - תקבל פרטי פרטים מאוד מדוייקים, על כל פרוייקט וכל עשייה. תשאל אותו מדוע הוא עדיין רווק בגיל 35 או מדוע הוא נישואיו כושלים, או מדוע הילד שלו חסר ביטחון עצמי. והוא יענה לך בתקציר של שורה אחת "יהיה טוב" או "אימא שלי לא התייחסה יפה לאבא שלי" - משמע אין לו מושג ואין לו עניין אמיתי לשנות. 2. אם יש אפיון מסודר ורציני, התוצאה הרגשית שונה במהות ולכן גם הפעולה. אדם שמבין מדוע הנישואים כושלים, יפעל לשנות. אדם שסתם הבין שנישואיו כושלים יכול להישאר 10 שנים בתוכם, כי איננו יודע אם זו אשמתו והאישה הבאה בתור תהיה גרועה יותר. לגביי אותו חבר, אני לא חושב שיש פחד לקבל אשמה, אלא עצלות. יותר נוח לחשוב שאני משעמם מאשר לקחת אחריות. אבל אם היה רצון לקחת אחריות, והיה אפיון מסודר וברור, לא היה פחד לפעול - זו אמירה אמירה של היקש לוגי, אלא ניסיון חיים. אדם שבחן את האופציות ויודע שלקפוץ מקומה 3 ולשבור רגל, זו אופציה עדיפה על פני להישאר ולמות מהשריפה (נניח שיש לו חודש להבין זאת, ולא 3 דקות) יקפוץ. זה שלא קופץ איננו זה שפוחד, אלא זה שאין לו מושג מה קרה. שוב אמירות של ניסיון חיים שלי, ולא של היקש לוגי.
הניתוח לשלב ההחלטה, ומכאן נולדה 'בעיית הפחד'. זה נכון ברמה התיאורטית, אבל מהניסיון שלי, ה'פחד' נובע פשוט מאי ביצוע של שלב א (שלב לפני ההחלטה). אני אתן דוגמא לנסות להבהיר - יש לי ידיד מהנדס שקיבל הרבה פרוייקטים בעבודה, חלק מהם היו נדרשים לבוס שלו עצמו וחלק פרוייקטים שהיוו תמיכה במחלקות אחרות. אותו בחור לא עמד בעומס ולא עמד במטלות של הבוס שלו עצמו, כשבתמיכה במחלקות האחרות הוא כן עמד. בשלב מסויים קרא לו הבוס וגער בו על כך. אותו בחור נורא נעלב וסיפר לחברים (כולם אקדמאים ורציניים) ובשלב כלשהוא סיפר גם לי. ואני אתאר דווקא את הדיון ביננו - אני - "ברור שהוא גער בך, לא עמדת במטלות שהוא דרש ממך". הוא - "אבל היו לי הרבה מטלות שעל כולם הוא ידע" אני - "אבל סדר העדיפויות שייך לו כמנהל ולא לך. היית צריך לשאול בצורה ישירה, האם מוסכם עליו לדחות את העבודה שהוא הטיל עלייך כדי לתמוך במחלקות אחרות, או שמא הלדחות את המחלקות האחרות, ולטפל דווקא בשלו. ברגע שאתה החלטת במקומו על סדר העדיפויות, בעצם השארת אותו חסר אונים. אתה מהנדס ולא פקיד, הוא אמור להטיל מטלות, ואתה אמור לסדר איתו בצורה רצינית, מה קודם ומה אחרי. הוא לא יכול להגיד לך כל יום מה לעשות, הוא אמור להאמין שאם אינך יכול לעמוד במטלות אז תבוא ותעשו סדר, ולא סתם תגיד לו אי אפשר". הוא - "אתה היחיד מכולם שאמר לי שזו אשמתי, כולם טענו שהמנהל באמת לא בסדר". אני - "זה מפתיע אותי, כולם באמת טענו שאם אינך עומד במטלות של הבוס כי יש עודף, אז פשוט לך כמהנדס יש סמכות לבחור באילו מטלות תעמוד ובאילו לא ? מהי בעצם הסמכות של המנהל לדעתכם ?" הוא - "האמת היא שבכלל לא ירדנו לעומק, אני סיפרתי שנעלבתי והם אמרו שאני צודק, גם אישתי אמרה ככה. האמת היא שחבר אחד אמר שהוא תמיד קודם נותן מענה לבוס ואחרי זה למחלקות אחרות, אבל הוא טען שהמקרה שלי שונה". אני - "במה בדיוק המקרה שלך שונה ?" הוא - "לא ירדנו לעומק" אני - "שאלוהים יעזור לך, אם אלו האנשים שאתה מתייעץ איתם. הרי עכשיו אתה יושב וכועס ומתוסכל ומרגיש שהמנהל לא פירי כלפייך, וזה מוציא לך את החשק לעבוד". הוא - "נכון, מאז המקרה אין לי חשק להגדיל ראש, אני עושה מה שהבוס אומר לי וזהו". אני - "נו וזה נשמע רציני, נכון שהתייעצת עם הרבה אנשים ואני לא הכי חכם בעולם, אז בחייך אתה בעצמך אומר שהם סתם אמרו לך שאתה צודק בליי בכלל לברר". הוא - "שטויות, יעבור". מה אני רוצה להגיד - 1. אותם אנשים כולם הם מהנדסים וכלכלנים ועורכי דין. אם היית שואל אותם שאלה מקצועית בעבודה, היו מבררים ויורדים לפרטים. כשזה מדובר על החיים שלהם, הם שיטחיים כי פשוט אף אחוד לא משלם להם. זה לא שחברי המהנדס מוזר, או חבריו מוזרים (וזה לא שהם בגדו בו, ככה הם מנתחים גם את עצמם), ככה זה אנשים, כשמדובר ברגשות, אין ירידה לפרטים ואין ניתוח ואין אפיון. זה נכון גם לגביי מריבה עם הבוס וגם לגביי מריבה עם האישה וגם לגביי קשיים רגשיים או קשיים בעבודה. אנשים (ואני מדבר מניסיון רחב מאוד, לא בהקשר הזה) לא רואים את עולם הרגש והזוגיות וההורות והקריירה כמו שהם רואים את העבודה עצמה. קח אקדמאי ממוצע ותשאל אותו על עבודתו - תקבל פרטי פרטים מאוד מדוייקים, על כל פרוייקט וכל עשייה. תשאל אותו מדוע הוא עדיין רווק בגיל 35 או מדוע הוא נישואיו כושלים, או מדוע הילד שלו חסר ביטחון עצמי. והוא יענה לך בתקציר של שורה אחת "יהיה טוב" או "אימא שלי לא התייחסה יפה לאבא שלי" - משמע אין לו מושג ואין לו עניין אמיתי לשנות. 2. אם יש אפיון מסודר ורציני, התוצאה הרגשית שונה במהות ולכן גם הפעולה. אדם שמבין מדוע הנישואים כושלים, יפעל לשנות. אדם שסתם הבין שנישואיו כושלים יכול להישאר 10 שנים בתוכם, כי איננו יודע אם זו אשמתו והאישה הבאה בתור תהיה גרועה יותר. לגביי אותו חבר, אני לא חושב שיש פחד לקבל אשמה, אלא עצלות. יותר נוח לחשוב שאני משעמם מאשר לקחת אחריות. אבל אם היה רצון לקחת אחריות, והיה אפיון מסודר וברור, לא היה פחד לפעול - זו אמירה אמירה של היקש לוגי, אלא ניסיון חיים. אדם שבחן את האופציות ויודע שלקפוץ מקומה 3 ולשבור רגל, זו אופציה עדיפה על פני להישאר ולמות מהשריפה (נניח שיש לו חודש להבין זאת, ולא 3 דקות) יקפוץ. זה שלא קופץ איננו זה שפוחד, אלא זה שאין לו מושג מה קרה. שוב אמירות של ניסיון חיים שלי, ולא של היקש לוגי.
