תהיות

[kokopeli1]

../images/Emo35.gifתהיות

בימים האחרוני אני חושבת הרבה על היכולת של הילדים של ימינו להעסיק את עצמם. יותר ויותר אני שומעת וקוראת על האמהות הנדרשות לבלות את שעות אחה"צ במציאת פתרונות העסקה לילדים, כדי שלא ישתעממו, או לחילופין, כדי שלא ישקעו שעות מול הטלויזיה. לא שאני לא אוהבת לשחק עם בנותי אחה"צ, ואני גם מכירה בחשיבות של הבילוי יחד, אבל מצד שני, אני חושבת שבאיזשהו מקום נשכח גם הצורך לאפשר לילד ללמוד להעסיק את עצמו. אני זוכרת את עצמי שעות משחקת עם עצמי, הופכת לוח שחמט לארמון מלאכים, קוראת ספרים, מטפלת בבובות...לא ממש זוכרת שיעמום. ואני רואה את הילדים כיום. אם ההורים, הטלויזיה או המחשב לא מעסיקים אותם, הם, לרוב,משועממים. כשנטע כבר מצליחה להיכנס למשחק עם עצמה, ואני מקשיבה לה, אני ממש מתמוגגת: מהסיפורים והשירים שהיא ממציאה בעצמה, לעצמה, מהציורים שמתלווים להם, מהמבנים המדהימים שהיא בונה מקוביות. אבל המצב הזה הוא לא ברירת המחדל. זה קודם כל "אמא תשחקי איתי" או "אני רוצה לשחק במחשב" (טלויזיה אני מגבילה לזמן שלפני השינה בלבד). זה עצוב לי כי לילדים יש יכולות מדהימות ואני רואה איך הם הולכות ותפוגגות להן. ואני תוהה - מה גרם לנו, ההורים, להגיע למצב הזה שבו אנחנו מרגישים שילד צריך להיות מועסק כל הזמן כדי שלא ישתעמם? אופנה חינוכית? רגשות אשם? האם הדברים האלה מדברים אל מישהי כאן, או שזו תחושה שלי בלבד?

 

[Kalla]

אף אחד משלושת הגדולים שלי

(הקטנה בת חודשיים וחצי) לא זקוקים שיעסיקו אותם. בני הבכור ידע להעסיק את עצמו מגיל חצי שנה בערך - היה שוכב ומדבר עם עצמו, וכך זה נמשך כל השנים האלה. העיסוקים שלו מאוד מגוונים. הקטנים גם מעסיקים את עצמם, אך הם שניים ואין סיכוי שיהיה להם משעמם ביחד. אני משוכנעת שגם אם היו לבד היו מוצאים מה לעשות עם עצמם.

 

[ליליה והגמדים]

איך שלפעמים....

יש לשניהם יכולת העסקה עצמית נהדרת והם רוצים גם תשומת לב אישית, לא בקטע של "משעמם לי" כי לא נתקלתי כמעט בתופעה כזו, אלא פשוט כי חשובה להם תשומת הלב והעשייה המשותפת. עומר, מגיל 3 בערך, יוזם בעצמו את סוג העיסוקים המשותפים

 

[לאה_מ]

דוקא שלי מעסיקים את עצמם נהדר

הבת שלי מאד אוהבת להיות איתי, אבל זה לא כל כך עניין של תעסוקה כמו של קירבה. הם מעסיקים את עצמם כל כך טוב, שלפעמים אני מרגישה צורך ליזום איזו פעילות משותפת

 

[irisgh]

גם אני עסוקה בנושא הזה

יותר בהתיחסות לאיך אני איתם, תוך התבוננות בשוני שבין שני הבנים שלי. אמנם ששניהם חברותיים מאוד, אבל הגדול, דורש יחס, בכל רגע ורגע. ואילו התינוק, מעסיק את עצמו הרבה יותר. אני מנסה להבין כמה מזה זה הבדלים מולדים בינהם, וכמה זה משהו שאני יצרתי. מחד, יש בהחלט הבדלים מולדים בינהם. הבכור - ידע לדרוש, וקולו נשמע, כבר מגיל אפס. אני זוכרת שהתלוננתי כבר בהיותו בן 7 חודשים, שהוא לא יודע להעסיק את עצמו על השטיח. שכששאלו אותי, כשנולד, אם אני לא חוששת שלא אשמע אותו בלילה (מיטתו היתה בחדר הסמוך), עניתי שלא ניתן שלא לשמוע אותו. כשנכנס למשפחתון, בגיל שנה, בפעם הראשונה שהשמיע את קולו, יתר התינוקות התחילו לבכות בבהלה. ולמרות כל עקרונותי, ניסיתי גם ניסיתי לגרום לו להתמכר לטלויזיה. לא עבד. כפעוט עניין אותו 5 דקות. היום, תכנית אחת, ואחריה הוא מיד מכבה. השני, נרדם בקלות, לא דרש הרבה, מלבד 10 ימים בהם קיבל פורמולה שלא עיכל טוב, בכה לעיתים רחוקות בלבד. בפרוש אפשר היה שלא לשמוע כשהוא בוכה. כיום, בגיל 9 חודשים, מעסיק את עצמו עשרים - שלושים דקות בשקט, וקורא לי רק כשמשהו לא נוח לו (צרכים, עייפות, רעב). מאידך, יכול לצפות בקלטת שירים בטלויזיה בדיוק כמו הגדול. מאידך, ברור איך היחס שלי שונה לשני הילדים. בבכור הייתי מרוכזת בכל פיפס שלו, ונענתי הרבה יותר לכל מחווה. הוא השמיע הברות? עניתי לו. התבונן בעיני? חייכתי אליו. בכה, ולא יכולתי להרימו באותו רגע? דיברתי מילים מרגיעות ושרתי לו. ואילו התינוק? אני עסוקה, תכופות, באיך שלא יחשוב חס וחלילה שאני זמינה לאינטראקציה, כי אין לי זמן. אם הוא 'מקשקש', אני שמחה שהוא עסוק, ולא מתערבת, למשל. וכיוב'. הוא צריך לרדוף אחרי ולאחוז בבגדי כדי שארים אותו. וגם אז, בחלק מהמקרים אני ממשיכה בעיסוקי הבית כשהוא על הידיים. יש רק בוקר אחד בשבוע שבו אני באמת כולי שלו, ברוטו ונטו. הבכור, גדל בבית שקט מאוד. במושב. אמא, אבא, כלבה שנמצאת בחצר, והוא. אם לא העסיק אותנו, כמעט ולא קרה דבר. רק במקום אחד היה, ועד היום, שקט ולא צריך אותנו: בחצר. כבר כתינוק, כשבכה בלילות, אפילו בינואר בחצות הלילה, והוא בן 3 חודשים, הספיק לצאת לחצר והוא נרגע. גם היום: בטבע, הוא יכול להעסיק עצמו שעות. איתי, בלעדי, עם אחרים. אבל רק בטבע. השני, גדל כבר בבית שיש בו אח גדול תזזיתי, אנרגטי, קולני, מתיחס. הרי גם כשהוא עצמו מונח על השטיח בסלון, יש אקשן נון סטופ. הגדול מתיחס אליו קצת יותר משדרוש לו.. לעיתים רחוקות הבית שלו ומשמעם. אז אני מנסה להבין: האם אני מחסירה משהו מהקטן? או, שבעצם, גידלתי את הבכור להזדקק למשהו, שעדיף שהוא לא היה כל כך תלוי בו: יחס בכל רגע. ? עכשיו, בהסתכלות אחורנית, נראה לי שעדיף לגדול בבית רועש, עם אחים גדולים, וקצת פחות יחס אישי. מה אתן חושבות בנות? (ובנים)

 

[ימימה]

שלא תרגישי לבד...

גם אצלי תמיד אמרתי שהם יודעים להעסיק את עצמם נהדר, ולגבי הקטנים (שנה ו-4.5), זה עדיין נכון. אבל אצל בת ה-7.5 שמתי לב לאחרונה לתופעה שמפריעה לי: אם פעם היא תמיד היתה מוצאת מה לעשות, עכשיו פתאום בדיוק כמו שאת מתארת, הטלויזיה או המחשב נעשו ברירות המחדל. אין מה לעשות? נראה טלויזיה. אמא לא יכולה לשחק איתי? נשחק במחשב. והיא דוקא יודעת לשחק נהדר, עם דמיון בלתי נדלה, לבד או עם אחיה. וזה גם לא שאי אפשר לנתק אותה מהטלויזיה. היא כמעט תמיד תעדיף פעילות אחרת אם אציע לה, ותשמח לסיים את הצפיה לטובת פעילות, וברוב המקרים היא מכבה אותה מיוזמתה. הבעיה היא שלאט לאט טווח הצפיה שלה גדל. אם פעם הופ (שבו היא צופה בד"כ), היה משעמם אותה אחרי שלוש תוכניות קצרות, והיא היתה מכבה והולכת למשהו אחר, היום כבר לוקח הרבה יותר בשביל שהיא תיזום כיבוי. אמנם גם היום היא ממש לא רואה הרבה טלויזיה, יש ימים שלמים שהטלויזיה בכלל לא מופעלת, זה רק שכמו שאמרתי - זו ברירת המחדל, ברגע שאין לה משהו מוגדר לעשות היא תדליק את הטלויזיה (או המחשב), ולא תנסה בכלל לחשוב על אפשרויות אחרות. זו מגמה שממש לא רצויה בעיני, ואני בהחלט מנסה לעצור אותה, וגם חושבת שזה אפשרי. קודם כל, הרבה פעמים אני אומרת לה, כמשעמם לה והיא רוצה שאבדר אותה, שזה בסדר, שתשתעמם קצת עד שתמצא לה מה לעשות. בנוסף, מה שעשיתי, זה פשוט לדבר איתה על זה. היא מודעת לזה שצפיה מרובה היא לא טובה, אבל כשבאחת הפעמים כשדיברנו על זה, היא שאלה: אז מה אני יכולה לעשות? לקחנו דף ועיפרון, והכנו רשימה של דברים שניתן לעשות בכל פעם שרוצים לראות טלויזיה רק כי סתם אין משהו אחר לעשות, לא בגלל שממש רוצים לראות משהו. היא הציעה רעיונות - רוב הרעיונות שלה כללו אותי, וזה בסדר, זה בהחלט אופציה לבקש ממני לעשות איתה משהו- ואני הוספתי. את הרשימה תלינו על הלוח שיש לה מעל השולחן שלה, וכל פעם ש"משעממם לי!" אני שולחת אותה למצוא פעילות. לפעמים זה עובד, לפעמים פחות. ואגב - במחשב אני בהחלט מבדילה בין משחק סתמי בכל מיני יצורים שרצים וקופצים ואוכלים אחד את השני

(שהפכו אצלה ללהיט בזמן האחרון), לבין הכנה של ברכות, עבודות או מצגות שהיא אוהבת לעשות, ובהחלט מופיעות ברשימה שלנו.

 

[כוכביתי2]

../images/Emo26.gifנושא כאוב

עידן ממש ממש ממש לא יודע להעסיק את עצמו לבד. למיטב זכרוני, הוא מעולם לא הרכיב פאזל לבד. הנסיונות "ללמד" אותו להעסיק את עצמו לבד לא היו מוצלחים כלל. לעומת זאת, לשמחתי, הוא ילד מאוד חברותי (במיוחד בסביבות מוכרות ובסיטואציות של "אחד על אחד"), ולא חייב דווקא אותי כדי לעשות דברים ביחד. אני מודה ומתוודה שישנם מקרים בהם אני מעדיפה שהוא יצפה בקלטת או ישחק במחשב כדי "לשחרר אותי" לעשות דברים אחרים, אחרת, אם הוא לא רוצה להצטרף אלי לעשייתי, אני "מנוטרלת" אם יש למישהי רעיון לא טריוויאלי לאיך "ללמד" ילד להעסיק את עצמו לבד - אודה לה מאוד.

 

[ימימה]

להוליד אותו שני ../images/Emo6.gif

מסתבר שזו כנראה בעיה של ילדים ראשונים, שההורים כל הזמן סביבם וקשובים אליהם, כמו שמישהי תיארה כאן (אפרתש?). ילד שני (והלאה) - אין לו ברירה, הוא פשוט מסתדר לבד...

 

[ליליה והגמדים]

לא מסכימה

עומר ילד ראשון ולמרות שהם שניהם מעסיקים את עצמם לבד די יפה - הוא הרבה יותר אוטונומי בעיסוקיו מרעות. זו שאלה של אוריאנטציה הורית ואופי הילד/ה.

 

[כוכביתי2]

../images/Emo6.gif אכן - פתרון לא טריוויאלי../images/Emo3.gif

אפשר לבקש פתרון שיהיה גם ישים?

 

[dana3111]

ולכל האימהות המספרות כי אצלן זה לא

ככה, מה לדעתכן הוביל לזה? לדעתי זה עניין של אישיות יותר מ"אורינטציה הורית", האם לדעתכן יש מתכון למה שסיפרתן, כדי ללמוד מזה ולא רק לקנא..... אני אישית מאמינה שזה הרבה מעבר למה שההורים מחנכים, זה ממש עניין של אופי כמו שחלק מהבנות סיפרו פה

 

[ליליה והגמדים]

מורשה ותורשה

הם סוג של כלים שלובים. זה גם וגם.

 

[Kalla]

מסכימה איתך.

אני חושבת שהבסיס הוא אישיות הילד. לילדיי הייתה נטייה להעסיק את עצמם מגיל צעיר מאוד. אני מאמינה שהתנהגות הורית בהחלט יכולה לחזק את הילד בכל אחד מהכיוונים, אך לא יכולה לשנות את האופי הבסיסי של הילד.

 

[דסי אשר]

ילד נולד עם נטיה טבעית לחקור....

כאשר הסביבה מאפשרת לו לחקור, הוא יחקור אותה בעצמו. בימים האחרונים אני קוראת שוב את ספרה "המיושן" של סלמה פרייברג- "השנים המופלאות"(נעה המליצה עליו בחום,בשנתה הראשונה ללימודים בתכנית שוורץ) כאשר יושבים איתו הרבה, ומציעים לו גרויים "מלמדים אותו", "מקדמים אותו", בעצם מדכאים את יכולת החקירה המולדת. אני מאד בעד לשבת עם הילד, לשחק איתו, למען החוויה של ביחד- כמו שליליה כותבת. אני פועלת על פי גישה זו במשפחתון- והם באים מבתים שונים, מהורים שונים- וחוקרים הרבה במשפחתון. ברור, אני רואה מי חוקר יותר ומי פחות, כאשר יש גם משהו מולד- אבל בעקרון- הם רוצים לגדול, ולכן חוקרים כל הזמן... כן, ילדי שלי העסיקו עצמם מאד, במיוחד הבכור. הקטנה פחות, יותר דרשה אותנו- אבל היו נסיבות רגשיות מצידה שהביאו אותה לבקש אותנו איתה... דסי

 

[כוכביתי2]

שאלה:

מצד אחד את אומרת שכשיושבים עם הילד הרבה ומציעים לו גירויים - מדכאים את יכולת החקירה המולדת, מצד שני את מאוד בעד לשבת עם הילד, לשחק איתו למען החוויה של הביחד. המשפט מסתדר רק אם הילד "מוביל" ומכוון, אבל מה קורה כשהוא מבקש ממך להיות איתו ולהציע לו מה לעשות? כשהוא לא ממש מצליח להחליט מה הוא רוצה לעשות וצריך את עזרתך בזה? כשהוא משועמם? זו סיטואציה שקורית אצלנו מידי פעם. מצד שני, עידן הוא אחד הילדים הכי "חקרניים" וסקרנים שאני מכירה.

 

[דסי אשר]

כוכבית2 שלום- לא מכירה את המושג

הי כוכבית.. אני לא ממציאה גלגלים. זאת החשיבה הבסיסית שלי- ואחר כך אני מוצאת אותה אצל גדעון לוין, אצל סלמה פרייברג.... אני לא יודעת על הילד הפרטי שלך דבר, אני לא יודעת איך גידלת אותו בהתחלה, כאשר עוד לא ידע לומר- אמא משעמם לי. איזה אינטראקציות היו בינכם, בתחום המשחק. האם הרגשת אז שתפקידך להביא לו גרויים, להביא לו משחקים כדי שיהיה לו מה לעשות, כדי שיתקדם? אני גידלתי ילד מאד סקרן, מאד נבון- שמעולם לא היה לו משעמם. גם אני כילדה, וכל בני הדור שלי- לא היה לנו אף פעם משעמם- תמיד היינו עסוקים. את יודעת, היום ישנם כבישים, ואני לא מדברת על אינטרנט ומחשבים. אנחנו שיחקנו בג'ולות כל הקיץ... ובנינו לנו אוהלים בחורשה, ועשינו מדורות, וגם עבדנו פעמיים בשבוע במשק... במשפחתון- הילדים מאד עסוקים -י שלהם גרויים מסביבם. אני מגדלת אותם עד גיל שלוש. אני לא שומעת את המושג משעמם לי. גם לאה.מ כתבה משהו דומה על ילדיה. דסי

 

[irisgh]

במשפחתון ובגן יותר מעניין

גם לי יותר מעניין בחברה.

 

[כוכביתי2]

כפי שציינתי וכפי שגם איריס כתבה

כשהוא בחברה - אף פעם לא משעמם לו. זה גם מסתדר לגמרי עם מה שלאה כתבה - הרי יש לה שלושה ילדים, ויש להניח שרק לעיתים רחוקות היא נמצאת "סולו" עם אחד מילדיה, אז למה שמישהו מהם יהיה משועמם? אז מה הפתרון? להביא עוד ילד/ה לעולם בגלל שעידן לפעמים משתעמם? אני עדיין מחפשת פתרון אחר, יותר הגיוני וכזה שניתן ליישמו בזמן יותר קצר. ובתשובה לאיך גידלתי אותו - מעולם לא הרגשתי שאני צריכה לספק לו גירויים. עד גיל שנה הוא היה איתי בבית כשאני למעשה חזרתי לעבודה מיד בתום חופשת הלידה (רוב עבודתי נעשית מהבית ובשנה זו, כשיצאתי לעבודתי מחוץ לבית - הוא הצטרף אלי), כך שרוב עיסוקי היה בעבודתי, כשהוא משתלב בכך, ולא הייתי "סביבו" כל הזמן. לגבי ילדותינו - הדברים שאת מספרת מוכרים לי מאוד באופן אישי. גם אני, כילדה ידעתי מצויין להעסיק את עצמי.

 

[דסי אשר]

כוכבית 2- אז בואי חשבי למה היינו

יותר עסוקים אז. ולענין החברה, זוה גם לאיריס. לי לא משעמם להיות לבד עם עצמי, ואני גם מאד שמחה להיות עם אנשים. במשפחתון, וכאן אני קצת מרחיבה- אותם ילדים שמשעמם להם- שלא עסוקים,שבוהים - ואני לא מתכוונת לילדים שעסוקים בדינמיקות חברתיות עם אחרים- הם אותם מעט ילדים, שנושאים "על גבם" איזה עומס רגשי, שאינו מאפשר להם לחקור את סביבתם. למשפחתון שלי באים הילדים שלך כוכבית2, והילדים של איריס. ילדים רגילים שגדלים בבתים רגילים, ואולי כאשר יגדלו לגיל של ילדך כוכבית- יאמרו בבית "משעמם לי". במאמר/כלי העזר של ד"ר יעל דיין(נמצא בפורום): כיצד לבחור מסגרת טיפולית חינוכית עבור ילדך" בסעיף "הילדים" היא מציעה להתבונן ולראות האם הילדים נראים משועממים. כאשר אני מפנה את תשומת לב ההורים, במסגרת השירות של העמותה לכלי העזר הזה, אני משווה את הנאמר בסעיף זה - לכישלון של כתה שלימה במבחן במתמטיקה, לעומת כישלון שלושה תלמידים (ההסבר מובן...). מפעיל/ת כתת מעון או משפחתון - חשוב שיבנה את פעילותו עם הילדים כך, שהם לא יבהו בחלל. במסגרת החוץ ביתי לא יבואו הילדים ויאמרו "משעמם לי", והפתרון לחוסר המעש של הילדים- הוא תכנון נכון של העבודה אתם, או גישת עבודה מתאימה- בהתאם לפילוסופיה החינוכית (אצלי איריס, הגישה אחרת לגמרי מאשר אצל מיכל ברמת אביב. בשני המשפחתונים הילדים מאד עסוקים..) דסי

 

[כוכביתי2]

אז כאן אנחנו בעצם חוזרים שוב לשאלתי

המקורית: מהו, אם כן, אותו "תכנון נכון של העבודה", או מהי "גישת העבודה המתאימה"?