מצאתי רק את זה:
הפינה של פרסון - פרק #9ו - חתול זבלו - 25/12/05 תשמעו, בקרוב אני חוגג את הפינה העשירית. לא יאומן. ברגעים אלו ממש מסתיים סוף השבוע המוזר ביותר שהיה לי מאז אותו סוף שבוע בו גרייס נתקעה בחולות....אמממ.... נו, בחולות שם. לא זוכר. נדלג ישר לשישי בערב, מכיוון שעד הצהריים לא היה מעניין במיוחד, ובצהריים התמוטטתי מחוסר שינה עד הערב. ואז הלכתי לחבר וביחד הלכנו לחבר אחר שעשה חנוכת בית. כמובן שסביב חצות הגיעה המשטרה לפזר את המסיבה, אלא שמיד בכניסה הם נתקלו במישהו שגלגל ג'וינט. עכשיו, המישהו הזה, הוא חבר טוב של כולנו, והם לקחו אותו איתם לתחנה. באסה. המסיבה נגמרה, וחלק מהחבר'ה המשיכו למסיבת טכנו של גרוזינים. נשבע לכם. אני הלכתי הביתה להמשיך לישון. אלא שבארבע בבוקר : ע' התקשרה. יכול להיות שפעם סיפרתי לכם על איזו ע' אחת. זאת לא זאת. אחת אחרת. זאת שבה עסיקנן כרגע היא לא אחרת מאשר הבחורה הראשונה שהעניקה לי את חסדיה לפני אי אילו שנים, ומאז, בעיקשות שגובלת במחלת נפש, לא מרפה. מה לא עשיתי במהלך כל השנים האלו כדי להבהיר לה את כוונותי האמיתיות ? אמרתי לה במפורש, ביקשתי בנימוס שתלך הביתה, לטובתה, לטובתי, אמרתי לה מה אני באמת חושב עליה (לא דברים טובים כל כך...), ביקשתי שלא תבוא מלכתחילה, אסרתי עליה לבוא, צעקתי, קיללתי, נעלתי אותה מחוץ לבית באמצע הלילה, דרשתי שתפנה לעזרה מקצועית. זה לא עזר. כמו כלב שנוטשים אותו באמצע שדה, היא תמיד חוזרת. ובכן, כאמור, מדובר ביום שישי בלילה. וע' מתפקדת על דלתי וללא הרבה מלל נכנסת למיטה. חילופי אינפורמציה בסיסיים ("רק אל תנשקי אותי כי יצא לי הרפס. תגידי, מה את עושה פה בכלל ?") והשאר בגדר פורנוגרפיה. לא שיקרתי, אגב, באמת יצא לי הרפס, למרות שזה תירוץ מצויין, ויש בכוונתי לאמץ אותו בכל פעם שהבחורה מגיעה הנה. כך נחסך ממני הרצון להקיא בכל פעם שהיא משרבבת לשון קרה ומתפתלת אל תוך חלל הפה שלי. אבל השוס האמיתי הגיע דווקא בשבת. היא עוד היתה כאן. בוקר, צהריים, ערב, היא עדיין היתה כאן. מסתובבת אחרי ברחבי הבית כמו גור כלבים אסופי. נכנסתי לסטודיו לעבוד, והיא באה אחרי. יצאתי לסלון לדבר בטלפון, יצאה איתי. כהרגלי במהלך שיחות טלפון הסתובבתי בין הסלון לשירותים למטבח, ובכל מקום היא הייתה. כבר התחלתי לחשוב שמא מבלי ששמתי לב הפכה ע' להיות רהיט שחובה שיהיה בכל חדר. רצפה, מתג לאור, נקודת חשמל, ארונית, ע', מנורה, כסא.... והיא מדברת. כל הזמן. מדברת ונוגעת. הודעתי לה שאין בכוונתי להתייחס אליה היום, כי יש לי עבודה לעשות, ולה זה לא הפריע. אני לא מבין את זה. אפילו בלילה, באמצע אותו קטע שהשמטתי מפאת גילכם הצעיר, היא אמרה באיזה הקשר : "אני לא כמו כל השרמוטות שמסתובבות אצלך". לא חשבתי פעמיים : "מכל השרמוטות שמסתובבות פה, בינתיים את הכי שרמוטה". מה עוד אתה צריך לעשות כדי לגרום לבחורה ללכת הביתה ? הצלחתי להשתיק אותה לפרק זמן מסויים כשגררתי אותה שוב לחדר השינה. "להשתיק" אינה המילה הנכונה, משום שסביר להניח שתלונות השכנים יגיעו מחר עם שחר. גם כשהיא ממלאת את הבניין בקולות המוזרים האלה, אני לא מאמין לה בגרוש. תמיד כשהיא פה אני נזכר בשירו של שלומי שבן : "מאיה גונחת כמו שגונחים בטלוויזיה, בטלוויזיה גונחים כמו שמאיה גונחת". משהו כזה, נדמה לי. רק כשהלכתי בשעת ערב מאוחרת יחסית לעבודה היא הואילה בטובה להתלבש ולצאת איתי מהבית. ועכשיו אמא שלי רוצה לסדר לי איזה קרובת משפחה של חברה שלה. אני כבר מדמיין לעצמי איך אני מציג את עצמי בשיחה הראשונה : "שלום, זה איל. אמא שלי אמרה לי להתקשר אליך". אני אהיה בן 30 במרץ. שבוע טוב.