דאמ. :/
*אזהרה: זוהי הודעה חופרת ביותר. אם אין לך כוח- בהחלט עדיף שלא תקראי אותה
ואם בכל זאת עשית עימי חסד וקראת אותה- אנא ממך- תגיבי
* הוא עזב אותי. פשוט ככה. בלי יותר מדי מילים, כתב לי חמש שורות. ועזב אותי. אז נכון שרבנו, אבל השלמנו. וזה לא שעבר כ"כ הרבה זמן. וזה לא שאהבה נעלמת כ"כ מהר. או שאני טועה. והוא עזב אותי. ואני לא מצליחה להבין אותו! הוא רדף אחריי שנה, ~פאקינגגג~ שנה, ועד שאני סופסוף נענית לו, הוא עוזב אותי! ואין, בחיים לא חשבתי שיכאב לי כ"כ. כי איתו זה היה אחרת. ואיתו זה לא היה כמו עם כל השאר. ואני יודעת שתגידו לי שאני בסה"כ בת 14 וחצי וזה, ושלא מתאהבים בגיל הזה, ושאני אשכח אותו עוד מעט. ויש מצב שאתן צודקות, שכולם צודקים, אבל אתן לא מבינות מה עברתי איתו. אין לכן שום מושג ~כמה~ עברתי איתו. ואני אוהבת אותו. אני כל- כך אוהבת אותו. אז הוא אומר שהוא רוצה שנחזור להיות ידידים טובים כמו פעם. גם אני, מן הסתם. אני לא מוותרת עליו בתור ידיד. אבל יש כל- כך הרבה דברים שאני לא מבינה, יש כל- כך הרבה דברים שאני לא מצליחה לקלוט, כל- כך הרבה סימני שאלה בכל מה שקרה מאז שרבנו ועד שהוא עזב אותי... ואיך בונים עכשיו הכל מהתחלה? ואני חולה. :/ דאמ, יש לגוף שלי מן קטע כזה, שכשאני שומעת משהו שמעציב אותי נעלם לי התיאבון ואני מתחילה להקיא. וכאילו שלא מספיק לי שההורים שלי גם ככה חושבים שאני לא אוכלת [וזה לא נכון! אני ממש נגד אנורקסיה, בולמיה וכל זה.] עזבו, אני כבר לא מבינה שום דבר מהחיים שלי. מצטערת שחפרתי. :/ שיהיה לכן יום טוב