אני מצטערת שאני כבר לא כאן..
אני לא מפחדת, אולי רק לחתולה שלי, אבל אני לא מפחדת. אני משתמשת קבועה עכשיו בפורום החדש שיצא ("למען ועם הצפון") ונורא קשה לי לכתוב ולהתעמק עכשיו בנושאים אחרים. הנה משהו שכתבתי אתמול, החלטתי להביא את זה גם לכאן, אין לי כוח לכתוב משהו מחדש, גם ככה זה בטח יצא פחות או יותר אותו הדבר.
העשן חוגג פה כבר מהבוקר.. מה יהיה?
כאילו.. התעוררתי יחסית מוקדם הבוקר. טוב, יחסית אליי זה מוקדם. 10 וחצי. רק התעוררתי וכבר העשן היה שם, ריחף באוויר. הטלוויזיה היתה נואשת, החתולה מבוהלת משום מה, ורק אני עוד מתקשה לקלוט. אח שלי מגיע מהצבא מוקדם, הוא לא יכול להכנס לבור, הוא קלסטרופובי. אז הוא הגיע הביתה, ואני בשקט לעצמי ואתם יודעים מה, אפילו בקול- מודה לאלוהים על כך. את כל השעות הקרובות שלאחר מכן בילינו במרפסת מחוץ לבית, מסתכלים על הנוף בפחד, מריחים את ריח הגופרית ואת הזיעה הקרה של החיילים שבחוץ מרחפת באוויר. אנחנו גרים בצפון, במרכז העניינים, קרוב לראש פינה קרוב לצפת וקרוב לחצור. איפושהו ביניהם, נוף על הכל יש בשפע. כל טיל וכל קטיושה אני רואה, שומעת ומריחה. אני כבר לא יודעת מה יותר חזק. צלילי הטילים, או הבומים שבלב שלי. ופתאום כל החברים שהיו פעם הכי קרובים אליי אבל כבר נשכחו מלב- מצלצלים. "את חיה?" הם שואלים. "דאגנו לך, איך שם?" וכל פעם אני חוזרת על אותה התשובה, לפעמים בקול רועד ולפעמים בקול בוטח, אבל תמיד זוהי אותה התשובה- `אני שומעת אותם, הם קורבים אליי, דודה שלי מהנפגעים. אני מפחדת, אבל אני יודעת שלבית שלי הם לא יגיעו. איך אני יודעת? האמת לא יודעת, פשוט יודעת, מן הרגשה כזו. לבית שלי, הם לא יגיעו.` אבל פתאום אני לא מרגישה כל כך אמיצה. פתאום הטיל שנפל נשמע הרבה יותר קרוב. יש תחנת דלק מעל הבית שלי, זה לא מכפיל את הסיכון? הבית שלי שתי קומות, במקום להיות בממ"ד ולהיות בטוחה אני יושבת על המחשב בקומה השניה וכותבת את הדברים הכל כך לא נחוצים האלה. ופתאום מפחדת. ופתאום חושבת, אז ככה נראית מלחמה? מלחמה שאפילו אין לה שם? בטח אם אולמרט יתבקש לתת לה שם זה יהיה שם בסגנון של "מלחמת ההתגוננות" או משהו כזה. מה אכפת לי בעצם משמות? למה אני שמה זין על זה. הנה עוד טיל אחד מעל הבית שלי, ממש כרגע. והנה עוד שדה קוצים אחד שעלה באש, והשם כבר לא משנה יותר. העשן ממלא לי את הריאות, ואני במקום להתחבא יוצאת החוצה למרפסת ומסתכלת על שדה המלחמה שעולה באש ממש מול העיניים שלי, מסתכלת סביב כמו מלכה שממלכתה נפלה, העשן עוטף אותי במן חמימות שיקרית שכזו, גורם לשיער שלי להסריח ולנחיריים שלי לרטוט. אבל לא, אני שואפת מלא הריאות וחושבת לעצמי, "יה, אז ככה בעצם מריחה מלחמה..?"