../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif
אני מעיין..בת 13 עוד חודש.(אתן מכירות אותי כבר..רובכן) אני יושבת ליד המחשב וחושבת..שומעת שירים נוסטלגיים שאומרים לי כל כך הרבה. כשאתה שומע שיר אתה לא חושב עליו יותר מדי.. מדי פעם אתה אולי מתעמק מעט במילים אבל השיר בסה"כ מהווה בשבילך שחרור והנאה. אבל השיר הזה לוקח עמו כל מיני זיכרונות ותקופות.אנחנו כלל לא שמים לב לכך. ואחר כך כששומעים שוב את השיר הכל עולה פתאום.הכל מגיח כאילו דבר לא השתנה. כן..בטח. דבר לא השתנה? הכל השתנה. מאז היום הראשון ללימודים בחטיבת הביניים הכל השתנה,הכל. שבוע-שבועיים לפני הלימודים. אני זוכרת את ההתרגשות שאפפה אותי.כל כך רציתי לעזוב את התקופה של כיתה ו'. את המסגרת ההיא. חה. למרות שאני לא בת למשפחה במצב הכלכלי הכי טוב בעולם,לא חסר לי כלום מעולם. הוריי גרושים ואני מסתדרת מצוין עם הסידור הזה. להפך,אני חושבת שכך יצא לי יותר להכיר את אבא שלי ויותר להכיר את החוכמה שלו,ולא חסרה לו. היה לי הכל לתחילת הלימודים: *קלמר חדש *מחברות *קלסר *מדבקות *טושים *עטים *מדגישים *פנדה *מספריים *דבק *סלוטייפ *מחורר *שדחן *טיפקס *מחדד *מחקים בשפע *עפרונות מכנים *חודים ובבוא הזמן גם תיק חדש שאהבתי,אני עדיין אוהבת. אומרים שלא מבינים משמעות של דבר עד שהוא חסר לך. תמיד האמנתי במשפט זה אך לא ממש חוויתי אותו על בשרי. אפילו תדמית חדשה הייתה לי לתחילת השנה. חשבתי לתומי שהשנה הזו תהיה כמו כול תחילת שנת לימודים. חשבתי. אבל הכול השתנה. אני זוכרת את כיתה ו' שלי כולם הכירו את כולם.. נכון שממש לא היינו מגובשים אבל עדיין תמיד שררה תחושה חמימה כזו של "יחד". עכשיו כשאני עוברת בין כותלי חטיבת הביניים המרקיבה אין זכר לשלום מאף אחד. נשכחתי מכולם באורח פלא. לא שלום ואפילו לא נפנוף יד קטן. נעלמתי כעורף עין. כולם כל כך השתנו..רובם האמת לרעה. אני כבר הספקתי לשכוח מהם בערך כמו שהם שכחו ממני בחודשיים-שלושה של הלימודים החדשים. אני תוהה לעצמי אם בכלל יוצא להם לחשוב מדי פעם עליי.. אם הם מצטערים שהם ניתקו כך את הקשר עימי. אבל אני בטוחה שאם הייתי שואלת או אומרת זאת למישהו מהם הם היו צוחקים עלי בבוז. אבל לא ממש אכפת לי. אני יותר מצטערת על הכיתה שלי. אל תבינו לא נכון ,יש לי כיתה נחמדה ביותר. בלי פרחות (תודה לאל) בכלל ועם ילדים אמ....נחמדים. אבל להיזכר בכיתה הקודמת..מה שהשתנה כל כך מאז שנה שעברה..מה שהשתנה כך בפחות מחצי השנה,זה מה שבאמת גורם לי לבכות. אני אולי פתטית.. אבל זה פשוט כך. אני לא יכולה לסמוך יותר על אף אחד. אף אחד לא שם לב אליי יותר אלא אם כן אני בוכה. כן כן,כשאני בוכה יש לי את כל הצומי שרציתי. את כולו. אבל אני לא רוצה צומי כזה. ובכלל אני לא רוצה צומי מהרבה אנשים. אני רק רוצה מישהו..אולי שניים שידאגו לי קצת גם אם לא נכשלתי במשהו,גם אם לא נפצעתי, או בכיתי או שכואב לי אנשים שידאגו לי סתם כך. שלא ילעגו לי אפילו בציניות. יש לי חוש הומור אבל אני לא חושבת ש"תרדי ממני", "מוגבלת", "עינאל אביך" , "לא" לחיבוק קטן ועוד, הם מצחיקים לא משנה בכמה ציניות הם נאמרים. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות מהכול מכולם או להגביר ציפיות כך סתם אבל ההרגשה הדיכאונית,העצובה הזו שאופפת אותי,שנמצאת שם בתוכי מתחילת השנה, לא עוזבת אותי. אתם יכולים לומר שאני לא שמחה בחלקי,שאני לא יודעת לשמוח או לחגוג, אבל להרגיש ככה זה יותר מגזר דין מוות. אז לא ,אני לא צריכה את החיבוקים המזויפים שלכם ואת כל תשומת הלב שלכם עכשיו, אחרי שאתם רואים את ההרגשה שלי כתובה שחור על גבי לבן, ולמען האמת אני גם לא זקוקה להתנצלויות שלכם ולהבטחות שתשכחו מהן עוד שבוע, כל מה שאני צריכה זה שני אנשים שידאגו לי .. ככה סתם. בלי שאשמיע קול. שיתנו לי הרגשה של שייכות, שלא יתביישו בי, שיהיו כנים איתי, שלא יהססו לספר לי דבר שמציק להם, שידעו שגם אני נמצאת שם בשבילם,שלא יבואו ויציקו לי כל היום, לא, שידעו את הזמן הנכון לדבר איתי,שנוכל לבלות סתם כך ביחד ושנשים פס על כל הפרחות והערסים ועל הדעות שאחרים(לא רצויים) ישלחו לנו. ואני חושבת שאת זה יש בכל אחד ואחד מאיתנו. ועד כמה שכל הקטע הזה דביק וקיטשי הוא נכון. ושיהיו באמת עצמם, שכל הפרחות האלו יפסיקו לחשוב שהן רזות כי הן לא, שיפסיקו להרוס לעצמן את השיער,שיפסיקו לדבר כמו אנשים עם בעיות שכליות, שיפסיקו לשנות את עצמם כי זה מה שבאופנה. כי לדעתי זה מטומטם. ואני יודעת שלא הולך להיות ממש שינוי בעקבות זה, אבל לפחות אני אוכל להרגיש שאני, את שלי אמרתי. וזהו זה. ורק שתדעו שמי שקורא את זה צריך להיות מישהו קרוב אליי. ומישהו שאני באמת אוהבת. ואם יש מישהו כזה בחיי כרגע חוץ מכמה "חברות" מבי"ס הוא אתן, בנות פורום דוליז שמשמשות לי כמשפחה שנייה, שנותנות חוות דעת אמיתית וכנה, שיודעות את הזמן הנכון ושמשמחות אותי כשרע לי. כי את כולכן אני מעריכה כל כך. ואני מקווה שכל השאר שיקראו זאת יבינו כמה וכמה דברים.. אני מצטערת על כל זה. יש תקופות שגמני צריכה להוציא את המועקה שנמצאת בפנים. ואני מעריכה אם יש מישהי שבאמת קראה את כל המגילה הזו.. חיבוק? ורק שתדעו שרוב ההודעה הזו אם לא כולה ממש לא קשורה אליכן, אתן הדבר הטוב בחיים שלי.
