אחד הימים המרגשים ביותר בחיים שלי
אתמול היה לי טקס הענקת כומתה. כמה שאני התרגשתי...
אחרי כמה חודשים של קריעה רצינית הגיע הרגע המיוחל. סוף סוף יש לי שייכות לגדוד. סוף סוף אני מוכשר 07 <ומוכשר באופן כללי...>.
אני זוכר איך בתחילת הטירונות בכיתי למפקדים שלי ורציתי לעזוב את החיל.
פשוט לא יכולתי להתמודד עם הלחץ והקושי הנפשי והפיזי.
עכשיו כשאני מסתכל אחורה, אני עדיין לא מאמין איזו כברת דרך עברתי (חצי שנה-ממש פז"מניק!). כמה דברים הצלחתי לעבור. לומר עלי שאני מורעל?
לא בדיוק. אמנם התרגלתי למיקום שלי בצה"ל אבל אין לי כל כוונה להתפתח יותר מדיי. נחזור לטקס: המ"מ חילק את הכומתות ואז הגיע הסמל, הוריד לי את הכומתה החדשה ונתן לי את שלו <שווינג!-כבוד על!> הייתי בשוק
. כמו ילד מפגר הפרצוף שלי התעוות לצורה של חיוך בלתי פוסק, מלא התרגשות ואדמומיות.
לא ידעתי איך להגיב. הסמל הוא אחד האנשים שאני באמת מעריך בפלוגה שלי ולקבל ממנו את הכומתה שלו זה פשוט...<שוב: חסר מילים>. מה שכן, לא יצאתי מזה בזול. כמובן שעם ההערכה מגיעה גם המכה. ה
שחטפתי ממנו שיתק לי את היד לכמה דקות (טוב, אולי אני מגזים) אבל היה שווה את זה! המסע כומתה היה משהו ארוך וקשה אבל אני שמח לומר ששרדתי אותו. על כן, לא אוסיף לדבר עליו <"מה שהיה נשכח מזה...">. ביום ראשון אני חוזר לצבא עם כומתה פז"מניקית (ולא שאני כזה, או משהו...) וסמל של הגדוד. no more כומתת בקו"ם מסריחה (ויש פירגון לחיל כללי!). עוד שבועיים אני בקו ואחרי זה...לך תדע!. בהצלחה לכולם בהכול <כללי מדי, נכון?>. קבלו ד"ש חם ואוהב ממני!.
אני שמח שזה עבר בקלות ושקיבלת את הכומתה שלך וכבר אתה לא סובל כמו שסבלת. לפי הסדר הזה אני רואה שאין מצב שאתה מגיע למצעד התל אביבי... או שלא?
