כבר כתבתי את זה איפשהו
אבל אכתוב שוב - הדבר שהכי מפריע לי באלבום הוא שהוא בעצם... לא מרגש בכלל. בשונה מליריקות שונות של אפיקה (בייחוד באלבום CTO) הכל פה עוסק בנושאים וסוגיות גדולות ו'חשובות' והרבה פחות בדברים אישיים, שקל יותר להזדהות איתם. נכון שזה אלבום קונספט, אבל הקונספט הזה ממצה את עצמו כבר אחרי חמישה שירים בערך, וזה לא כאילו אפיקה אף פעם לא כתבו על הנושאים האלה (Facade of Reality, שהוא אגב השיר האהוב עלי שלהם, ועוד). חסרים לי שירים כמו Run for a Fall, Solitary Ground, Another Me ו-Dance of Fate- שבלי קשר לעיבוד המוזיקלי שלהם או ללחן - המילים שלהם הרבה יותר מעניינות ואישיות ו'נגישות' יותר, לפחות עבורי. כל המילים בחדש על הדת וכל זה פשוט משעממות אותי ונראות לי דרמטיות מדי ולכן גם לא אמינות בעיני. וכן, גם המוזיקה ברובה לא מרגשת אותי בכלל, מלבד כמה רגעים ספורים- Indigo, שהוא אינטרו ממש יפה ומרגש; Chasing the Dragon, שהוא גם השיר היחיד שאני מסוגל להזכיר יחד עם השירים הגדולים באמת של אפיקה, כמו FOR, CTO, CFTM ו-MOL; Safegurad to Paradise, אולי הכי מרגש באלבום, וגם מפתיע, אבל גם פה המילים קצת מפריעות לי; Sancta Terra גם מאוד מרגש, במיוחד בפזמונים. אבל מה, יש כל כך הרבה שירים מטומטמים ומעייפים שפשוט בא לי לדפוק את הראש בקיר כשאני שומע אותם- Menace of Vanity, שהוא נחמד ברעיון הכללי שלו, אבל פשוט חוזר על עצמו שוב ושוב במשך כל כך הרבה זמן עד שזה מתיש וקודח במוח; Never Enough, כנראה השיר הכי הגרוע EVER שלהם; 'לפתח חטאת רובץ' - מישהו אמר דרמטיות...? ונכון שזה לא בדיוק שיר, אבל זה קטע ממש מטומטם ולא קשור. לא יכול לסבול אותו; Living a Lie גם די גרוע. מתחיל פופי ומוזר ואז פתאום מארק נכנס עם הגראולים שלו, וזה סתם שיר משעמם באופן כללי; Fools of Damnation כל כך כל כך כל כך גרוע; Beyond Belief מגעיל אותי, בעיקר בגלל הפזמון שנשמע לי מפגר לגמרי (והמילים... אוי, המילים); The Divine Conspiracy, נמצא בין השירים הממש גרועים באלבום הזה. זה כאילו חברי הלהקה אמרו לעצמם, "הממ, יש לנו כבר שני אלבומים, בכל אחד מהם השיר האחרון נשא את שם האלבום והוא היה ארוך בצורה משמעותית יותר משאר השירים. אוי שיט, אבל יש לנו רק איזה פזמון וגרוע ועוד כמה קטעי מעבר. אה, אוקיי, אז פשוט נחזור עליהם שוב ושוב ושוב". איפה ההתפתחות המעניינת של Consign to Oblivion? קטעי המעבר המרגשים של The Phantom Agony? הכל פה כל כך טכני, מונוטוני וממוחזר (בייחוד ההתחלה, שנשמעת בדיוק בסגנון של קטע המעבר ב-CTO, אחרי הפזמון השני, וזה כבר משעמם). הפזמון גם נוראי, והדבר היחיד שאני אוהב זה המעבר השקט (שתי דקות וחצי בערך, אם אני לא טועה), עם העוגב והנבל. ועוד משהו, השיר הזה פשוט מסרב להיגמר! חושבים שהוא נגמר, ואז התזמורת ממשיכה לעוד איזה שתי דקות לא קשורות בכלל וזה כזה מפגר. בכלל, המילים של השיר הזה כאילו חוזרות על כל מה שהיה במהלך האלבום וזה פשוט משעמם, מעייף ובעיקר מאוס. חרא של שיר! אה, ועוד משהו שממש מפריע לי באלבום הזה: המוטיב המזרחי. נכון שזה נחמד, וזו גם לא הפעם הראשונה שאפיקה משתמשים בו (ראו לדוגמה את יצירת המופת Seif Al Din), אבל פה הוא חוזר כמעט בכל שיר, וגם איכשהו תמיד בצורה ממש דומה וגם זה מתיש ונמאס. שימו לב, אגב, שהשיר האהוב על רוב האנשים הוא Chasing the Dragon, שבו אין בכלל מוטיבים מזרחיים. (זו לא הפעם הראשונה שאני חופר, ובד"כ זה לא מפריע לי, אבל הפעם נראה לי שממש חפרתי
)
