הבטחתי שאספר מה קרה...
אתמול היה לי יום הולדת. :] וכל- כך התרגשתי. לא, לא בגלל שזה יום ההולדת שלי, אלא בגלל שעמדתי לספר לו על המכתבים הסודיים ממני. אבל זה לא הכל, בנות. במשך החודשיים האחרונים היו לי כ"כ הרבה מחשבות, שהייתי צריכה להוציא לאיפשהו. אז כתבתי את כולן על דפים... בצורת מכתבים שנכתבו לו. לא תכננתי להראות לו אותם, כתבתי אותם יותר בשביל עצמי... עד שהחלטתי שאם אני גם ככה מוותרת עליו אח"כ, אין שום סיבה שלא יראה אותם. בשעה 7 וחצי אתמול הוא הגיע אליי [שעה וחצי לפני כולם, כמו שביקשתי ממנו...]. גם הוא התרגש, ידע שאני עומדת לספר לו משהו, אבל לא ידע מה. הוא נכנס לבית שלי, נתן לי מתנה וחייך. אני נתתי לו כוס קולה, הובלתי אותו לחדר שלי [שהדלת בה הייתה סגורה ושמעו ממנה מוסיקה- מתוך דיסק שהכנתי, עם שירים מסויימים מאוד, בשבילו...]. אמרתי לו: "אין צורך שאומר שום דבר. תיכנס לחדר שלי, תסגור אחריך את הדלת ולך למיטה שלי." והוא עשה את זה. אז ככה.. על המיטה שלי היה מונח מכתב (יותר נכון חוברת, 11 עמודים ><") שמסביר הכל- למה עשיתי את זה, למה שלחתי לו את המכתבים, מה עברתי כדי לשלוח את המכתבים... ומתחת לכרית שלי היו קשורים כל המכתבים שכתבתי לו (או המחשבות שלי, קראו לזה איך שאתן רוצות...)- הוא ידע למצוא אותם כי כתבתי לו במכתב שירים את הכרית. הוא היה שם, בתוך החדר שלי, שעה ורבע ואני הייתי בחוץ, הכנתי את הכל למסיבה... ואז הוא יצא משם והסתכל עליי. "קראתי הכל" הוא אמר. "אבל... רותם, אנחנו לא יכולים לחזור להיות ביחד." כן, ככה. לא "אני לא רוצה שנחזור", לא "אני לא אוהב אותך", לא יכול. הוא חזר על המשפט הזה עוד 3 פעמים בערך ואני רק שתקתי. הוצאתי כמה חטיפים ושתקתי [לא אופייני לי... אבל חשבתי שהגיע תורו לדבר, אני דיברתי מספיק.]. ובסוף, אחרי שתיקה מציקה הסתובבתי ואמרתי: "אופיר, אמרת לי שיש לך עוד קצת רגשות כלפיי יום אחרי שנפרדנו. למה וויתרת עליי?" הוא: "תני לי לדבר איתך במתמטיקה." [זה מה שקורה לילדים שלומדים בפרוייקט בר אילן XD] "אם האהבה שלי אלייך היא X אז האהבה שלך אליי היא X+Y, כאשר Y הוא מס' חיובי." [התכוון שהאהבה שלי אליו יותר גדולה משלו אליי] "את רוצה להיות עם בנאדם שאוהב אותך פחות מאשר את אותו?" אני: "לא שאלתי אם אני רוצה להיות איתך. שאלתי אם אתה רוצה להיות איתי." הוא: "אני לא אשקר לך... יש את הרגעים האלה שאני קם בבוקר אחרי חלום עלינו- שהתנשקנו. ואז אני שואל את עצמי אם אולי אנחנו כן צריכים להיות ביחד. אבל אני מעדיף שלא, התרגלתי לזה שאנחנו ידידים." לומר לכן שלא התאכזבתי? זה יהיה שקר. כי למרות שלא ציפיתי לכלום, הייתה בי עוד תקווה פצפונת... פצפונת, אבל הייתה. אבל היה לי יום הולדת נהדר, ונהניתי כ"כ, אבל זה מאכזב, קצת. למרות שעכשיו אני שמחה מאוד ומרגישה כאילו אני משוחררת, סוף סוף. די, זה נגמר, ואני שלמה עם זה :] חפרתי ^.^