הדוגמא החזקה ביותר לעובדה זו היא
מוכנותם של הפלשטינאים להישאר במעמד של פליטים במחנות במשך שלוש דורות ועד בכלל, או עד החזרה לבית סבאם. בעיני זה ממש לא יאומן, וכל מי שטוען שהוא היה עושה אותו דבר לו היה במקומם... אז אני לא מאמינה לו. תארו לעצמכם שהמתנחלים המפונים יסרבו להתיישב במקום אחר ויפסיקו את חייהם וחיי הדורות הבאים, עד לחזרה לביתם!!!! (ובעיניהם, לפחות בעיני חלקם, מדובר על גירוש אכזרי, וזכותם לביתם, בתודעתם, אינה נופלת לתחושת הזכות שמרגיש הפליט הפלשטינאי. לדעתי אפילו יותר חזקה) ופה לא מדובר על מנהיגות ועל פקודה מלמעלה. הרי ברור לגמרי שאם מנהיגות של כל עם אחר אשר נקלע בחלקו למצב פליטות היה מחליט שצריך להשאיר מצב פליטת זה שנים על גבי שנים, ואפילו יהיו הסיבות המוצדקות ביותר לכך, האוכלוסיה מעצמה תתפזר תוך תקופה, וכל אחד ינסה למצאו לו ולבני ביתו פתרון באופן פרטני, ללא עזרה ואפילו תוך התגברות על קשיים נוספים שהמנהיגות עלולה להוסיף. אגב, אני גם לא ממש מסוגלת להבין את הכמיהה לבית ולמקום מלפני 60 שנה, כאשר לא רק שהמקומות כבר אינם קיימים כפי שהיו, אלה כל העולם מלפני 60 אבד מבלי שוב, והאזור בשטחי הרשות יותר דומה למה שהיה אז (באווירה, בשפה, בתרבות, בסמלים וכ'), מאשר המקומות בשטחי ישראל, וכמובן שגם אזור הרשות היא פלסטין בעיניהם, כך שאפילו לא מדובר על "גירוש" למדינה זרה. אם כי דווקא בנקודה הזאת, אני יכולה להאמין לשמאלנים הטוענים שהם היו מרגישים אותו דבר. פשוט, הראש שלי עובד אחרת.