../images/Emo191.gif טוב יאללה:
*בתקווה שאנשים מהכיתה לא יקראו* זאת חפירה שכתבתי לפני כמה ימים לחברות שלי, ירדן זאת זאתי שבגללה אני במצב הזה... הכל מתחיל בכלל בכיתה ה', כשירדן הגיעה. היא הגיעה ולא ממש שמתי עליה כי היא הייתה גרה אז ביישוב אחר אז היא הייתה עם החברות מהיישוב הזה ואני עם בשלי. אחרי כיתה ה', עזבה ילדה אחת בשם דיגי. דיגי בג'-ד' הרסה לי את החיים לגמרי :| כל הזמן רק חרמים וכאלה והיה פשוט זוועה. אחרי שדיגי עזבה, נהיה לי פשוט כיף בכיתה. גם גבריאלה הגיעה אז והיינו חבורה: אני, גבריאלה והבנים. הייתה לי שנה מעולה! בכיתה ז' ירדן עברה ליישוב שלי, היינו חברות ממש טובות. אני וגבריאלה התחלנו להתרחק בגלל כל מיני סיבות, ואני, ירדן ועוד שתיים נהיינו רביעייה. הגענו לכיתה ח' והן התחילו פתאום להפגש לבד. לא להזמין אותי. נשארתי תקועה בבית, מול המחשב, בוכה מידי פעם ובעיקר משועממת. אז אמרתי לירדן את זה, והיא אמרה שזה ישתנה. חה. לא השתנה כלום. ירדן גילתה שפעם אחת שני ילדים ואני הסתובבנו[אחרי חודש של להיות בבית כל היום יצאתי סוףסוף] והתעלמה ממני במשך חודש, חודש שלם! ועכשיו היא משלימה איתי, ואז שוב רבה, משלימה, שוב רבה. כשאנחנו רבות- היא לא שמה עליי. אני מקבלת מכה ובוכה ומדממת [כמו היום למשל...] היא לא שמה על זה זין. אני מגיעה לכיתה בבוקר והיא מדברת עם כולם, ככה שהם לא שמים לב שאני נכנסת והיא עושה את זה כל היום- הם פשוט לא שמים לב אליי. אני תקועה לבד, העיניים שלי דומעות כל הזמן ואני כמעט בוכה. בהמשך היום אני מנסה להראות לה, תמיד, שאני לא שמה עלייה אבל זה חזק ממני ואני הולכת להקיא... בולמיה... אני מתקשרת לאבא שלי ואומרת לו שהקאתי ואני לא מרגישה טוב וחוזרת הביתה. כבר פעמיים זה קרה, שלא הייתה בבצפר בגללה. זה פשוט חזק ממני. יש לה מין חוזק כזה, כוח בלתי נשלט בכיתה... בעיקר בגלל שאנחנו 18 ילדים וזה ממש מעט, ורק 10 בנות שמתוכן שתיים שפוטות שלה והיא ואחד לא ביישוב שלנו... בקיצור? אני לבד. היחידה שבאמת שם בשבילי[מהכיתה, זתומרת] זאת נעמי, וואלה? אני חייבת לה כל כך הרבה על זה. אבל הבעיה היא שהיא לא יכולה כלכך להפגש... ואני יושבת ליד המחשב, תקועה כל יום שמונה שעות ביום, תקועה בתוך הדיכאון של עצמי ובוכה כל הזמן. וההורים שלי... פאק אני כל כך מפגרת. הם סובלים כל כך לראות אותי ככה... הם מייעצים לי, ועושים איתי שיחות ומשתדלים הכי שאפשר- אבל יש לי פאק כזה- להיות שפוטה. להיות חלשה. עכשיו הם רוצים שאני אלך לפסיכולוג. פאק! לאן הגעתי? הם כל כך אומללים, אני כל כך מפגרת שלא שמה לב לכלום שעכשיו אני צריכה ללכת לפסיכולוג? ועוד משו שמעצבן אותי אצלה- היא נמרחת עליי כל היום. ופאק! זה פשוט לא כיף לי! היא מתיישבת עליי ומתחילה להתמרח עליי וזה דוחה אותי, זה מגעיל אותי. אני דוחפת אותה ממני והיא חושבת שאני צוחקת איתה וזה פשוט מחליא אותי. זה לא ברמות של חמוד, זה ברמות של גועל. זה פשוט מרגיש לי רע ומבחיל. ויש לה מצבי רוח. למשל, היום? היינו בסבבה[חה.] וזה ופתאום בשעה החמישית, ישבנו כולם ביחד ודיברנו, היא נעלמה. וכשחזרתי לכיתה החלקתי על משו בשירותים והברך שלי דיממה וקיבלתי מכה ממש כואבת ביד של החיסון והגעתי לכיתה ופשוט נמרחתי על השולחן ובכיתי וכולם ניסו לעזור לי ולשאול מה קרה ורק היא- יושבת שם, ומסתכלת עליי, ושמה זין. זין אחד גדול. היא קולטת אותי מדממת, בוכה, לא אכפת לה. אחר כך באתי ושאלתי אותה: "לאן נעלמת מקודם? :]" "הלכתי לכיתה! טוב?!" בטון מגעיל ועצבני כזה. המצברוח שלי ירד לגמרי :| המצברוח שעוד איכשהו הצלחתי לגייס, נהרס. הגעתי הביתה וישר בכיתי, כואב לי. כואב לי כל כך בלב... אני מרגישה מפגרת. שפוטה, חלשה, טיפשה, בכיינית, מטומטמת... אני פשוט לא מבינה למה אני נותנת לה ככה להשפיע עליי. היא סתם ילדה. באמת סתם. ואני כמו מפגרת נותנת לה להשתלט על המצברוח שלי ועל החיים שלי. כל פיפס שלה משנה לי את החיים. היא רק מחייכת אליי אני נושמת לרווחה. היא רק מביטה בי במבט אדיש אני מרגישה חרא. שלא לדבר בכלל על ההתעלמויות שלה... ואחרי שהיא התנהגה אליי ככה בסוף היום היא התקשרה אליי כאילו כלום לא קרה וכתבה לי הודעות במסן, פתאום אני "פומפום". פאק! אני אתן לך מכות! סתמי ת'פה ואל תקראי לי פומפום! זה כבר לא מצחיק :| היא קוראת לי "פומפום" כי החליטה שאני "תמה מפמפמה" והיא שרה עליי שירים שאני "מפמפמת" את כולם וכאלה |: מי שלא יודעת- פימפום זה משו בסקס... :| ואיכס! מה עובר עלייך ?! נשבר לי מזה. נשבר לי כל כך מהכל ... אני מרגישה שבא לי ללכת לישון ולקום כשיתחיל תיכון ואני לא אצטרך לראות אותה... גאד אני רועדת, רועדת לגמרי. כל הגוף שלי רועד. מה עובר עליי? כל היום אני רק כותבת על היד דברים כמו "Die, bad period,! die" ו- "I Hate you. haha" וכל הזמן עולה לי בקצה הלשון "מוות" ואני לא רוצה למות! פשוט רע לי. רע לי כלכך... אני מתחילה לחשוב על דרכים למות וזה כלכך מפגר מצידי ... ואני ממש מתביישת להגיד את זה אבל אני מפחדת ממנה. משו בעוצמה שלה... אני מפחדת שהיא תצעק עליי אם אני רק אגיד לה משהו על כל הנושא הזה... אני מרגישה חלשה כלכך... אני שומעת שירים עצובים שעוד יותר מכניסים אותי לדיכאון... אני מרגישה שעדיף לי למות מאשר לסבול כלכך... אבל אני לא רוצה למות... או שכן? גאד אני נשברת.