../images/Emo32.gif../images/Emo14.gif../images/Emo7.gif

חזרתי שבור... מצב גרוע, אין לי מילים כרגע, רק רוצה להודות לכולם על התמיכה. לילה טוב, הולך לנסות לעצום את העיניים לאחר שלושה ימים ללא שינה.
 
../images/Emo24.gif

אין הרבה מה להגיד, חיבוק תמיד יכול לעזור. אל תאשים את עצמך במה שהיה, זה יאכל אותך מבפנים. ולא לאבד תקווה, תמיד יש סיכוי שדברים ישתנו לטובה!
 
תודה לכולם, מרשה לעצמי להמשיך

לספר משהו.. רוצה שתדעו ותפנימו, לא לזלזל במשפחות שלכם, תמיד להשתדל לשמור איתם על קשר, גם בזמנים קשים, אין מי שיחליף את אמא, אין מי שיחליף את אבא... אין, פשוט אין. אמא שלי אמרה לי משפט בבית החולים : "אריה, אל תדאג.... הכל יההי בסדר, אתה עוד תראה, אני אצא מזה, אני אבריא והכל יהיה בסדר ". זה המשפט הזה, לא יוצא לי מהראש, אני יודע ומודע לזה שהיא לא מרגישה נוח שאני רואה אותה בכזה מצב, לכן גם נתתי לה מרחב נשימה בבית החולים וכאשר ראיתי שאני מזיל דמעה או שהיא מרגישה מבוכה- יצאתי מהחדר, בשבילה ובשבילי.... הפסיקו לה את הטיפול, כי זה אבוד כבר, היא לא מודעת לזה... תשמרו על עצמכם, על המשפחות שלכם, להם- להורים... הם מזדקנים.... לפעמים זמן מבוזבז יכול להיות נורא כשרוצים להספיק לשחזר אותו.. נורא מאד. כשאנחנו מאבדים משהו שלקחנו כמובן מאליו, אנחנו נזכרים להעריך את זה זה משפט שכתוב אצלי בכרטיס והוא כל כך כל כך נכון. מתאושש לי לאט לאט, לא קל לחשוב על זה, קר בחוץ, במקום להיות בבית, ליד המשפחה, היא נמצאת שם, בבית החולים והכי הכי מדהים הוא שהיא היא לא איבדה את האופטימיות. מה שאני לא יכול להגיד על עצמי לעת עתה. מודה לכם על התמיכה שוב, אני זקוק לזה, זה עוזר לי .
 

רוזיתה

New member
קרא ותפנים ../images/Emo24.gif

אריה תפסיק לבכות על ימים עברו היום כשהייתי אתה היא רוצה שתהיה מאושר ושתחיה . שתבלה כי החיים קצרים וצריך למצות אותם אז תתחיל להתאפס תבוא כמה שיותר .די מה שהיה היה , עכשיו זה מה יהיה . תאמין לי שהיא מודעת למצבה והיום דיברנו חופשי על הכל . ועצם זה שהיא אופטימית נותן את הכוח להמשיך . היום היא כבר היתה במצב טוב יותר חוזרת לעצמה . מצפה לנו תקופה לא קלה של התמודדות עם המחלה ותוצאותיה אבל צריכים הרבה כוחות ואופטימיות כי היא רוצה שנמשיך ונהנה ונחיה . אז במקום להרגיש מנותק תשמור על קשר ותבוא נ.ב מקווה שקראת את התגובה הקודמת שלי
 

shelly1975

New member
אוי, עצוב איך רק אירועים טרגיים

כאלו מעודדים בנו את החשק לחיות, אבל באמת לחיות, לעשות, להעז, לאהוב, לחוות ולא לפספס. פתאום במקרים כאלו אנחנו רוצים לטעום כי אין לדעת איפה נהיה מחר, לאן נגיע, ומתי הכל יגמר. ולא היינו רוצים לפספס ת'חיים בגלל הפחדים שלנו, בגלל ההססנות, בגלל החשדנות, העצלנות.
 
המ... לא רק

אבל כן, אלה גם גורמים לנו לחשוב קדימה או בכלל לחשוב על עצמנו. תמיד יהיו לנו ספקות, היסוסים... זה חלק מהחיים.
 
למעלה