מחשבה אחת מיום-כיפור
ממש לקראת סוף הצום עבר לי בראש שהשנה זה בדיוק עשר שנים מאז אותו יום-כיפור שאותו העברתי עם אבא שלי במוסד הסיעודי. רק כמה שבועות לפני כן העברנו אותו לשם, אחרי חצי שנה בבית-חולים רגיל, כיוון שהוא היה ללא הכרה וקופת-חולים לא רצתה לממן אותו יותר. במוסד הסיעודי יש עליו הגשחה כל הזמן, שעות הביקור מאוד מוגבלות, והביקורים שלנו שם שונים מאוד מאשר בבית-חולים. ובכל זאת, עדיין הייתי באותו "ראש" של אשפוז בבית-חולים, וחשבתי שזה יההי הכי נכון לעשות ביקור ארוך של יומיים למשך כל הצום במוסד. זה היה יום-הכיפורים הראשון שלי שאני לא עושה בבית, ולא מעביר אותו בהליכות ברגל הקבועות בשכונה ובאיזורים שמסביב. כן, גם בשכונה שבה נמצא אותו מוסד סיעודי, מוסררה שבמרכז העיר, יש התגודדויות חברתיות, כמו בכל שכונה שמכבדת את עצמה, וגם טיילתי שם באותו ערב, אבל זה לא זה. חוץ מזה שזה מדכא להיות במוסד כזה, על אחת כמה וכמה להעביר שם את הצום... אני זוכר שהייתי צריך להסביר לאותן מתנדבות נוצריות שבערב עוד הציעו לי לאכול ולשתות, מהו יום-כיפור. בבוקר בא אלי חבר מתקופת ביה"ס. ידעתי שהוא עומד לבוא ברגל, אבל הוא הפתיע אותי כבר ב-9:00 בבוקר... ישנתי במרפסת של המוסד, ונדמה לי שהוא אפילו העיר אותי. הלכנו ברגל לבקר את סבא שלו בבית-זקנים שנמצא בסנהדריה, בצפון העיר, וזה כשאנחנו במרכז העיר. הלכנו דרך מאה שערים ושכונת הבוכרים, הליכה ארוכה ומפותלת מאוד, זה נמשך כמה שעות לתוך הצהריים (ונדמה לי שבאותה שה מזג-האויר בכיפור היה יחסית חם). ללכת בחזרה היה אתגר עוד יותר גדול, ואז גיליתי כמה שהעליה של כביש מס' 1 יכולה להיות עליה... אני בעיקר זוכר את אותו יום כיפור כמדכא. אבל זה לאו דווקא כי זה הזיכרון הכי חזק של המחלה של אבא שלי. מזה יש לי זכרונות מספיק חזקים מכל חצי השנה שלפני כן. זה היה יום כיפור מדכא כי עשיתי אותו במבנה שכולו מחלות וסופניות, ואולי כי התברר בסופו של דבר שלא היה לי ממש מה לעשות שם... אולי גם כי באותה שנה גיליתי כמה כיפור הוא מועד של בית. במשך עוד כמה שנים אחרי כן אבא שלי נשאר באותו מוסד סיעודי. אבל את ימי כיפור שעד אז - כבר העברתי בבית.
