../images/Emo32.gifזה כמו שפיות, רק להפך...
האינטרנט לא עובד כרגע [2:00 לפנות בוקר], אבל הרגשתי צורך לכתוב בכל זאת, ולפרסם את ההודעה מתי שאוכל. ככה זה כשאני נופלת למצב רוח שיתופי. זה כמו ליפול לאלכוהול, רק מייגע יותר, ויש יותר נפגעים בנפש. אני עייפה קצת, אבל אין סיבה מיוחדת. זה היה עוד אחד מאותם ימים איומים של התבטלות במכון הגמילה ע"ש אמא שלי בהרצליה, שבוזבז כולו על קריאת מגזינים אוויליים ואכילת ארטיקים דלי-קלוריות. אני חוששת שאני עומדת להשתגע סופית. אתמול אמא אישרה לי, לראשונה מאז אותו אינסידנט קסום בתחילת השבוע, לבקר בדירה שלי. טעות, כך מתברר. בתמימות וחוסר מחשבה אופייניים הנחתי לה לעלות איתי למעלה, מה שנגמר בקרשנדו מופלא של בקבוקי בירה מעופפים וקללות בערבית. אין לה גבולות, לבחורה. מתברר שהשותפים לא השכילו להיפטר מכל בקבוקי הבירה הריקים, בהם אנו נוהגים להשתמש כתשלום בקיוסק של הפסיכוטי עם הרטייה, וחרפה שכזו בהחלט לא מקובלת עליה. "אני לא אתן שהבת שלי תגור בדיר חזירים כזה!!!" היא זעקה, תוך הנפת ידיה אל-על כזמרת אופרה בעיצומה של אריית נקמה קורעת לב, ואף הקפידה להעיף מדרכה מס' ספלים בלהט הרגע "זו סביבה מדרדרת! מושחתת! לא מוסרית!!". אני משוכנעת שבכל הזדמנות אחרת יכל שותפי, הלא-רהוט-במיוחד גם בימים כתיקונם, להגיב באופן מתקבל על הדעת, אבל מאחר והערנו אותו משנתו הוא הסתפק בעמידה קפואה ובהייה נוכחה בחלל. מסכן, הוא עוד לא למד להכיר את אמא שלי. "מה זה?!" היא צווחה בעת שנתקלה בבקבוק יין אטום במקרר, מלא כמעט לחלוטין, שהשותפה קיבלה במתנה מעבודתה בפסח שעבר ומאז לא נגענו בו "יין על הבוקר?!". ואז תפסה את הבקבוק המנומנם בידיה הגסות והחלה שופכת את תכולתו לכיור תוך קללות נמרצות. "זה בסדר, זה בסדר, הוא כבר ריק..." ניסה להרגיע אותה השותף המפוחד, שעה שהיא ניסתה לשבור את הבקבוק על דפנות השיש, ככל הנראה כדי לדקור בו מי מאיתנו. מובן שהבקבוק לא נשבר, יען והוא בטח התאבן כבר מרוב חודשים נטושים במקרר, אבל לא נראה שזה עניין אותה. ואני כמובן לא יכולתי להפנות את תשומת לבה לעניין באותם רגעים, כיוון שהייתי מכווצת בתנוחה עוברית על הספה ומיררתי בבכי כבוש. משם היא עברה לבחינה מדוקדקת של כל פינה ופינה בדירה, בחיפוש אחר שאריות בירה וחשיש, ואיימה כי תתקשר למשטרה ביום ראשון בבוקר כדי שיבואו עם הכלבים ויאסרו את כולם. "ושלא תיכנס לפה שוב הגרמניה הזונה הזאת!" היא סיכמה את סיור משמר הצניעות וטרקה אחריה את הדלת. לא ברור לי אם מדובר בזכרון היסטורי ארוך וגזעני במיוחד, חוסר-חיבה בסיסי למאניות-דיפרסיביות מטופלות בכדורים, הומופוביה נסתרת או הסקת מסקנות מופרכות לחלוטין מסרטי פורנו מהזן הנחות- אבל נחמד זה בטח לא היה. לעזאזל, היא אפילו לא דור שני. שאר היום, לפחות, עבר בנעימים. ועכשיו אני שוב כאן. מוכנה ליום עמוס במיוחד מחר, שכולל בעיקר 3 שעות של בילוי ושיגועים עם החונכת שהוצמדה לי ע"י העמותה. שותפות-גורל קסומה שתלווה אותי גם מחרתיים, וביום רביעי, ובחמישי שוב, כמובן. רק את יום שלישי הותירו לי נטול-חונכות או פגישות עם פסיכולוגים מכל סוג שהוא. אבל זה בסדר, כי יש לי פגישת מעקב עם הפסיכיאטר החיצוני. שחלילה לא אשתגע משעמום. ואני לבד עכשיו. ומשעמם לי. אז נראה לי שאני אלך לישון. לילה/בוקר טוב לכן... ותשאירו איזו תגובה מדי פעם, הא? שלא ארגיש לגמרי מנותקת מהציוויליזציה...