שגרה.
רוחות של אכזבה,ציפיה לא ממומשת,בריחה ממציאות קודרת לנוספת קודרת אף יותר. דמעות של שגרה כבר לא מרגשות אותה, לא מרגשות אף את סביבתה המורגלת בחיוכים חסרי הכיוון שלה, בעיניים התועות, שאט אט מתחילות להבין שאולי אין מה לחפש. הנוחות שבהרגל עוטפת אותה,חונקת בנייר צלופן צעקני ומרשרש. בפנים היא בוכה.בוכה על הזדמנויות מוחמצות,על מימוש שאבד,על פרחים מדיפי ריח שנבלו באפור העגמומי. נאומים חוצבים להבות אשר תמיד הדהדו בראשה,צעקות ומריבות, דועכים ולהבתם נמוכה,על אש קטנה. בכוחות אחרונים,הולכים ומתמעטים, היא נלחמת. עוד מהלומה קלה, עוד חבטה לא משמעותית. פעם הייתה חזקה יותר, פעם הבינה דברים, כאלו שהיום נראים לה כבועות אויר מתוקות וחינניות, נאיביות ובהירות,מתרחקות והולכות,חלום ישן נושן, נעלם. לאן כל החלומות נעלמו? היא רצה אחריהם בדמיונה,מאיצה,פונה תמיד בפניות הנכונות ותופסת בחוט הדק והרפוי אשר מתנופף באויר,כמעט ומתרחק לחלוטין,כמעט בורח.אבל קצהו בידה והיא אוספת את בלוני התקוה לזר גדול וססגוני של חיוך,אשר מציף אותה בשמחה פנימית. בדמיונה.