../images/Emo32.gifליווי בנהיגה
לא קשור ישירות לצבא - אבל קשור להורים ל"ילדים" בדיוק בגיל הרלוונטי, ומן הסתם מעסיק רבים מאיתנו. ברשותי רכב חברה, ואן קצת "שמן" וקשה לתימרון, במיוחד בכניסות והיציאות לחניון הבית. אני כרגע מלווה את המתלמדת מס' 2. הבן (המשרת כרגע) היה הראשון. סימני שלב הלימוד ניכרים היטב על המכונית, פה שריטה, שם פגוש; מדי פעם אני אוזר אומץ ומביא אותם לידיעת אחראי הרכב במקום עבודתי. ליוויתי בזמנו את הבן במשך חודשיים. השתדלתי לנצל אותם היטב. הבחור היום לפי ידיעתי נהג טוב ואחראי. למרות זאת, הוא עבר " סטאז' " שכלל התנגשות קלה מאחור ברכב שעצר עצירה פתאומית ברמזור (אי שמירת מרחק שלו), וכמובן סימנים מהחנייה צרת המימדים. כרגע אני בעיצומה של תקופת הליווי של הבת. למרות חששותי הרבים, היא השתלבה בכביש בצורה די מהירה ויפה, שליטתה ברכב ובנעשה בכביש משתפרת בהדרגה. היום קרתה תקלה, שבנס גבתה לא יותר מנזק קל לפגוש. ביציאה מהחנייה היא התקרבה לגדר. אמרתי (קצת בלחץ, אפשר להבין) "עצרי"; התגובה היתה "בלימה" חזקה בעזרת דוושת הגאז. למזלנו רק גדר היתה שם, ובמשך מספר השניות הללו הלחיצה על הגאז גרמה לפגוש קצת לשקוע. כפרה, לא הפגוש מטריד אותי. מטרידה אותי מאד המחשבה מה היה קורה אילו היה שם משהו אחר במקום גדר ... הבעיה העיקרית שלי בליווי שלה היא פסיכולוגית. אצל הבן כל הערה התקבלה ב"סבבה". הוא לקח את זה מקצועי, לא אישי. אצלה אני צריך לחשוב 3 פעמים על כל הערה, שכן זה מלחיץ אותה. גם במקרה דנן היא טענה שהפקודה לעצור הלחיצה אותה. בחצי השנייה של התקרבות לגדר הייתי צריך לחשוב איך לאמר את זה רגוע ... גם בדרך, היא מבקשת שלא אעיר יותר מדי. עושה רושם שכל נהג מתחיל צריך לעבור איזשהו סטאז', ואם כבר, עדיף שיהיה כמה שיותר קל. אני אישית עברתי את זה (בתקופה שבה כמובן עוד לא המציאו את הליווי המבורך). בתקופת האירוסין עם אשתי שתחיה לא עצרתי בעצור, נפגעתי ע"י רכב, ובדרך נס ניצלנו שנינו. מאז אני דווקא עוצר בעצור. אני מקווה בזה יצאנו ידי חובת הסטאז' שלה. בכל זאת קצת מלחיץ ... אשמח לשמוע עצות מנסיונכם.
לא קשור ישירות לצבא - אבל קשור להורים ל"ילדים" בדיוק בגיל הרלוונטי, ומן הסתם מעסיק רבים מאיתנו. ברשותי רכב חברה, ואן קצת "שמן" וקשה לתימרון, במיוחד בכניסות והיציאות לחניון הבית. אני כרגע מלווה את המתלמדת מס' 2. הבן (המשרת כרגע) היה הראשון. סימני שלב הלימוד ניכרים היטב על המכונית, פה שריטה, שם פגוש; מדי פעם אני אוזר אומץ ומביא אותם לידיעת אחראי הרכב במקום עבודתי. ליוויתי בזמנו את הבן במשך חודשיים. השתדלתי לנצל אותם היטב. הבחור היום לפי ידיעתי נהג טוב ואחראי. למרות זאת, הוא עבר " סטאז' " שכלל התנגשות קלה מאחור ברכב שעצר עצירה פתאומית ברמזור (אי שמירת מרחק שלו), וכמובן סימנים מהחנייה צרת המימדים. כרגע אני בעיצומה של תקופת הליווי של הבת. למרות חששותי הרבים, היא השתלבה בכביש בצורה די מהירה ויפה, שליטתה ברכב ובנעשה בכביש משתפרת בהדרגה. היום קרתה תקלה, שבנס גבתה לא יותר מנזק קל לפגוש. ביציאה מהחנייה היא התקרבה לגדר. אמרתי (קצת בלחץ, אפשר להבין) "עצרי"; התגובה היתה "בלימה" חזקה בעזרת דוושת הגאז. למזלנו רק גדר היתה שם, ובמשך מספר השניות הללו הלחיצה על הגאז גרמה לפגוש קצת לשקוע. כפרה, לא הפגוש מטריד אותי. מטרידה אותי מאד המחשבה מה היה קורה אילו היה שם משהו אחר במקום גדר ... הבעיה העיקרית שלי בליווי שלה היא פסיכולוגית. אצל הבן כל הערה התקבלה ב"סבבה". הוא לקח את זה מקצועי, לא אישי. אצלה אני צריך לחשוב 3 פעמים על כל הערה, שכן זה מלחיץ אותה. גם במקרה דנן היא טענה שהפקודה לעצור הלחיצה אותה. בחצי השנייה של התקרבות לגדר הייתי צריך לחשוב איך לאמר את זה רגוע ... גם בדרך, היא מבקשת שלא אעיר יותר מדי. עושה רושם שכל נהג מתחיל צריך לעבור איזשהו סטאז', ואם כבר, עדיף שיהיה כמה שיותר קל. אני אישית עברתי את זה (בתקופה שבה כמובן עוד לא המציאו את הליווי המבורך). בתקופת האירוסין עם אשתי שתחיה לא עצרתי בעצור, נפגעתי ע"י רכב, ובדרך נס ניצלנו שנינו. מאז אני דווקא עוצר בעצור. אני מקווה בזה יצאנו ידי חובת הסטאז' שלה. בכל זאת קצת מלחיץ ... אשמח לשמוע עצות מנסיונכם.