plmoknijbuhvygctfxrd
New member
../images/Emo32.gif לגמרי
בגלל שאני קשורה לפורום הזה בצורה רגשית (
) אשתף אתכם במשהו לא קשור, אבל עצוב ... 12 שנה. 12 שנה של נגינה. 12 שנה, פעמיים בשבוע, 40 דקות, 9 חודשים ו-12 שנה. ועכשיו זה נגמר.
אני כבר 12 שנה מנגנת בפסנתר בחוג במתנ"ס אצלנו, מכיתה א', מהשנה הראשונה של החוג, מהשנה הראשונה של המורה שלי במתנ"ס. 12 שנה אני רואה את אירנה (המורה) פעמיים בשבוע למשך 40 דקות. רוב הפעמים אני לא מנגנת אפילו חצי מהזמן, אנחנו רק מדברות. על שטויות, על ביצפר, על המשפחה, על טלוויזיה, הכל. היו שיעורים שהגעתי ולא נגנתי אפילו פעם אחת. הייתה אפילו תקופה שאמא קצת קינאה. ה40 דקות האלו בשבוע תמיד הצילו אותי ממשהו. למידה למבחן, עבודות בית, סתם מצב רוח מעאפן. כל סוף שנה יש לנו קונצרט בו כל ילדי החוג מנגנים בזמנם שני שירים שלמדו במהלך השנה. מפני שאני הייתי הוותיקה, אני הנחיתי את הקונצרטים ב-5 שנים האחרונות אני חושבת. אף פעם לא הייתה לי בעיה להנחות, בשנים האחרונות פיתחתי פחד במה מסיבי, לא יכולתי לנגן מול אנשים (הסיבה בגללה אני לא מנגנת בבית), כל כך איום עד שלפני שנתיים (אפילו המשפחה המורחבת הייתה) ניגנתי שיר אחד ולפני שניגנתי את השני קמתי והפסקתי, מרוב שפחדתי. המורה שלי שכבר יודעת כמה אני נלחצת, ובקונצרט האחרון גם הבינה שאוטוטו אני כבר לא פה, בכתה בזמן שניגנתי, מרוב התרגשות שנגנתי יפה. עד כדי כך הקשר בנינו. השנה, בגלל בעיות כלכליות הייתי צריכה להוריד את השיעורים לפעם בשבוע (פעם ראשונה ב-12 שנה) וזה גם היה מן הכנה להמשך. ביום שני כשהגעתי למתנ"ס בשביל ארובי (ובמקרה זה גם היום שבמקור היה המור להיות לי בו שיעור) ישבתי מחוץ לחדר הפסנתר בזמן שמישהי אחרת הייתה בפנים ושמעתי אותה מנגנת, ואז קלטתי שזהו, נגמרו השיעורים, נגמרו השיחות עם אירנה, ואז התחלתי לדמוע, כמו ילדה מפגרת אני יושבת באמצע המתנ"ס (למזלי היה ריק), מקשיבה למוזיקה (שיר שאני יודעת לנגן מזמן, שאגב היה מגניב לגמרי לשמוע מישהי שרק לומדת לנגן אותו), ודומעת. זהו ... אה לא אמרתי למה אני מפסיקה אחריי 12 שנה, כמובן-צבא, אתם יודעים, שיגרה אחרת, חיים אחרים, אי אפשר להמשיך. למה אני מספרת לכם? משעמם לי, אין לי מישהו אחר לספר לו? לאדעת ... נפלתי עליכם ...
בגלל שאני קשורה לפורום הזה בצורה רגשית (