זה מוזר../images/Emo12.gif../images/Emo29.gif
לאן נעלמה הבירבוריזציה?! *בורחת* *חוזרת* תקראו בבקשה ותגיבו!>< ללכת על המים נער יפה עיניים בעל שיער ארוך בצבעי הסתיו היה אח שלי, ואחד מחלומותיו הגדולים היה ללכת על המים. אני זוכרת חופשות ושבתות, בהן היינו יורדים שנינו לכנרת והוא היה מנסה שוב ושוב ללכת על המים. "אי אפשר ללכת על המים," הייתי מתעקשת וצוחקת לאחר שנפל. "אפשר, עוד תראי." היה עונה, וברוב המקרים גם זורק עלי את חולצתו הרטובה ושולח את ידו לכיווני, מחכה שאמשוך אותו לעמידה. ביום הולדתו ה-15 סחב אותי לכנרת, קיפל את מכנסיו ועלה על הקרש שהצבנו שם לפני שנים. "אני אלך על המים, תראי," אמר בעקשנות האופיינית לו וצעד צעד מסוף הקרש אחל המים. היה זה חודש אחרי יום הולדתו, ביום שבת בבוקר כשאמי טלפנה אלי בבכי קורע ופקדה עלי הגיע למסעדה הקבועה שלנו. כשהגעתי סיפרה לי על תאונה באחד הצמתים בצפון, קרוב לכנרת. תאונה חזיתית, הרוג אחד. "אני לא מבינה למה את בוכה," אני זוכרת שנאנחתי ומילאתי כוס מים נוספת לאישה הבוכייה, שבעצם הייתה אמא שלי. "הבוקר אחיך יצא עם אפי לכנרת," פתחה בקול רועד וכבר ידעתי שאין כל צורך שתמשיך, אבל היא בכל זאת המשיכה, אולי רצתה לאמת את העובדה בכך שתביא אותה על שפתיה. "הם התנגדו חזיתית ברכב שנכנס לצומת." "ומי ההרוג?" כבר ידעתי את זהותו, רק רציתי לשמוע את זה, רק כדי להבין. "אחיך." לאחר שנתיים, בתאריך הולדתו של אחי, נסעתי לכנרת לבדי ועמדתי מול האגם בחיוך רפה ועיניים דומעות, והוא עמד שם קרוב למים, נער בעל עיניים יפות ושיער ארוך בצבעי הסתיו. הוא חייך וצעד צעד אחד לתוך המים. הוא לא נפל ולא שקע. לאחר חמישה צעדים הסתובב אלי ושלח את ידו הפרוסה לפני, כדי להזמין אותי לצעוד איתו, וכשהושטתי את ידי כדי לאחוז בו, הוא נעלם כאילו היה רוח. "כן, אתה הולך על המים," הרשתי לעצמי לגיד ומטח דמעות חדש הציף את עיניי. "אתה הולך על המים."