אבל...אבל...
שלחתי אליך את אישי עם בני... הם סיפרו לי על הפארק היפיפה שיש לך מול הבית... ודרך אגב הזכרת לי בדיחה - בן מתקשר אל אמו הפולניה אחרי הרבה זמן שלא התקשר. "מה שלומך ילד, לאן נעלמת לי?", שואלת האמא. "הייתי עסוק אמא, ויש לי משהו לבשר לך". "נו, מה?". "אני מתחתן... עם אתיופית". "אההה, נו, יופי ילד שלי, אתה הבן שלי ואני אוהבת אותך, אז מילא!". "רגע, אבל יש עוד משהו". "מה עכשיו?". "ההורים שלה רוצים לבוא אלינו לשישי-שבת, להכיר אתכם". "נו טוב, שיבואו, מה לעשות. אתה הבן שלי ואני אוהבת אותך. יהיה בסדר". "אבל איפה הם יישנו, אמא?". "אהה, אתה והכלה האתיופית שלך תישנו בחדר שלך. ההורים שלה יישנו בחדר שלי ושל אבא ואבא יישן בסלון". "אמא, ואיפה את תישני?". "אני? עד יום שישי אני כבר אמות...".
ובכל זאת, מאחלת לך חיים ארוכים ומאושרים