אין מדדים
קודם כל האתר מעולה ותודה על הקישורים, אגב נדמה לי שהאתר מתייחס לארה"ב בלבד ולא לשוק העולמי, אבל זה לא ממש חשוב. 27 מיליון אמרקאים לא טועים, הם יודעים מה הם אוהבים, הם אוהבים קאנטרי, ובעיקר קאנטרי שמתאימים אותו למיין סטריים, כלומר כזה שמוצא נוסחא פופית מקובלת להציג את הקאנטרי, סגנון המוסיקה הכי אמרקאי שיש, באופן שינעם לכלל המאזינים ולאו דווקא למאזיני הארד קור של הסגנון, זה בדיוק מה שעשו האיגלס, דבר דומה אגב עשו גם קרוסבי סטילס נאש ויאנג, אלא שלאחרונים היו שאיפות גדולו יותר ממכירת כמות אסטרונומית של אלבומים. בשביל להבין את ההצלחה של הנשרים צריך להבין את אמריקה וחשוב מזה את השוק האמרקאי, השוק האמרקאי במידה נקבע על ידי אנשים לבנים, מהמעמד הבינוני בערים הגדולות שמיד ווסט ובדרום, אנשים אלו הם אלו שיש להם את הכסף לקנות תקליטים, הם אלו שהולכים להופעות, אבל באופן מוזר הם לא אלו שמכתבים את הטעם האמרקאי. מכתיבי הטעם האמרקאים לא יושבים באטלנטה או ביוסטון, הפ יושבים בניו יורק, בלוס אנג'לס ובסאן פרנסיסקו, ושם, יש תחושה עמוקה של זילזול במוסיקה הדרומית, זו של האיגלס, של בוסטון, שיקגו ואמריקה (וגם של זי זי טופ ולהקות קשוחות אחרות מהמערב והדרום, אבל כרגע נתיחס ללהקות המלודיות יותר), בתקופה מאוד קצרה, בין 68 ל 72 בערך התאחדו קובעי הטעם של אמריקה עם אמריקה עצמה, היה זה בעקבות השיפט המוסיקאלי לעבר הקאנטרי שעשו חלק מהלהקות המובילות של הפסיכדליה, קרוסטבי סטילס נאש ויאנג (וגם יאנג לבד), הבירדס, הגריטפול דד, כולם עשו בתקופה קצרה שינוי מוסיקאלי לעברה מוסיקה פולקית יותר, המבוססת על קאנטרי והרמוניות קוליות, ובכך הם הצטרפו ללהקות שעשו זאת תמיד וזכו עוד קודם להצלחה כמו הבאנד ו CCR, היכולות לקבל להקות "נכונות פוליטית", שהפוליטקה שלהם התאימה לזו של קובעי הדיעה של בניו יורק ול.א גרמה לכך שיותר ויותר להקות שעשו קאנטרי רוק הרמוני יכלו להכנס פנימה, כך זחלו לתוך המיין סטרים האמרקאי, אמריקה והאיגלס. האיגלס שידעו שעלו על נוסחא מנצחת רכבו עליה במשך עשרות שנים, הם כבר לא היו להקת דרומיים מפגרת שעושה מוסיקה מתקתקה (שכן יש לאמר את האמת זה מה שהם עשו), אלא ממשיכי דרכם של קרוסבי סטילס, הבירדס ושאר ענקי הסיקסטיס, ועל זכו לאישור של עיתונאי הרוק ותחנות הרדיו הארציות באמריקה (ממשיכי דרכם בוסטון ושיקגו כבר לא זכו לאותו יחס ולמרות שמכרו המון אלבומים (שכן הם נגעו באותה נקודה שהאיגלס נגעו), המכירות שלהם לא התקרבו מעולם לאלו של האיגלס. נתוני השמעה ברדיו במדינה כמו ארה"ב הם בסך הכל שיקוף של נתוני המכירה והטעם של הקהל, במדינה בה תחנות הרדיו כולם מסחריות ויש כל כך הרבה מהן, אין לעורך המוסיקאלי ברירה אלא לפגוע לטעם של הקהל שלו, ותחנות הרדיו מעסיקות עורכים שיודעים לפגוע ועל כן גם נתוני ההשמעות אינן מדד רציני, שכן הם משקפים את הטעם של המאזינים ותו לאו, וטעם כמה שהוא משותף ליותר אנשים הוא בדרך כלל פחות טוב.
