זה פשוט לא נכון...
בעוד שבנוער העובד מחנכים לערכים מסוימים, ומדריכים בנוער העובד כשהם כותבים פעולה ירשמו במטרה "החניכים יתמכו בשוויון זכויות לקהילה ההומו-לסבית" (כדוגמה), אני, בתור מדריך בנוער מרצ ארשום (ואתפקד בהתאם במהלך הפעולה) "החניכים יכירו את הנושא של חוסר שוויון לקהילה ההומו-לסבית ויבחנו את עמדתם". בעוד שמדריך בנוער העובד מכוון מראש לאן הפעולה שלו תלך מבחינת מבנה הטיעון וסיכום הפעולה (מה שדורש הסכמה מלאה, או לפחות עקרונית של החניכים במהלך הפעולה) בנוער מרצ אנחנו עושים פעולות בצורה שבה בכל שלב ניתן יהיה לקחת את הפעולה לכיוון שונה. בעוד שמדריך בנוער העובד יראה את זה ככשל חינוכי עם חניך יחשוב שונה מהערכים שהוא ניסה להחדיר לו. אותי כלל לא מעניין אותי מה יהיו עמדות החניכים שלי, פשוט מעניין אותי שהם יוכלו לאתגר ולהסביר את העמדות שלהם. בשיחות עבר שלי עם מדריכים בנוער העובד, מלבד שהם היו מופתעים מאוד מכך שאפשר להדריך בלי לכוון לערכים מסוימים. הם קינטרו בפניי כי "זה לא חינוך!", למען האמת, הם מוזמנים לקרוא לזה איך שהם רוצים. ויכוחים סמנטיים הם חסרי משמעות. (וחבל שמדריך בנוער העובד לא שם לב לזה בכלל...) הסמנטיקה האישית שלי טוענת כי מה שאני עושה זה חינוך, ומה שאתם עושים זו שטיפת מוח. אבל אם אנחנו כבר בסמנטיקה של אותם מדריכים, הנה קטע יפה של ס. יזהר: למד, המורה, אל תחנך - למדי, המורה, אל תחנכי כשאתם מלמדים - אתם מוכרים כלי עם הוראות שימוש. כשאתם מחנכים - אתם מנסים (לשווא) לחדור לשני נשמתו ומתיימרים לקשור לו את נשמתו לכל חייו. את מה שלימדתם אפשר גם לקחת ולזרוק, הכל או קצת, והרוב ממילא נשכח. אבל האדם נשאר אז בעל רצון, יכול לקחת או להניח כחופש רצונו הבוחר. את מה שניסיתם לחנך והתכוונתם להגיע עד שורש החניך פנימה, ולהתערב לו עד שיעשה לו רצון חדש, ושתהיו מבצעים לו בתוך פנימו שלו כרצונכם : אם הצלחתם - קלקלתם אדם; אם לא הצלחתם - צילקתם נפש. אם ינהג המחונך לפי רצון מחנכיו - הוא לא יהיה עצמו, אם לא ינהג - ישא אשם על עצמו ויסבול עונש. בשתי דרכים איפוא נעשה החינוך: או שנעשה העיניים פקוחות, או שנעשה כמתוך עיוורון. אם נעשה בעיניים פקוחות, הריהו וללא מנוס, אינדוקטרינציה עריצה; ואם כמתוך עיוורון - הריהו וכבר חזרנו ואמרנו, לעיתים עושה משהו, לעתים אינו עושה כלום (וזה בוודאי טוב) ובין כך ובין כך, זו עשייה לשווא, להכאבה, לסגירת האדם וניצולו. ואילו הלימוד אינו הולך לעשות ואינו מתיימר לעשות אלא דברים שיודעים לעשות ושאפשר לעשות. ובינהם פה ושם דם דברים נחוצים ומביאי תוצאות. חשבו מכל, שהלימוד אינו כובל, ולא מנסה לחדור פנימה בלי רשות. אלא מה? שאל הלימוד נוהגים להתייחס כאל מעשה נחות-דרגה לעומת החינוך, עד שכם אחרון המלמדים מבקש להתכבד ולהיקרא: מחנך, ולא פחות. כיוון שכל, נסו למשל להסב את שם כל המודות הארגונים והשיטות, ובמקום מלת הקסם הריקה "חינוך" למה שלא יסתפקו הצנועה ובפשוטה ובאמיתית ובריאלית שמבלים ויאמרו: לימוד, באופן, שבמקום "משרד החינוך והתרבות" - יאמרו "משרד ההשכלה והדעת", או "משרד הלימוד וההשכלה", וכל כיוצא באלה ולא ישאו לשווא את שם החינוך? לעולם לא. שינוי כזה יירא כפיחות ערך, כקינטור, וכחילול הקודש. איש לא יסכים לוותר על החינוך ועל כבודו. איש לא ימחוק את החינוך. איש לא יכתוב לימוד. אפשר או אי-אפשר - חנוך ונחנך. הנוער העובד לעומת מערכת החינוך הממלכתית מהווה אלטרנטיבה לא רעה (וגם בזה אני לא בטוח) אבל ללא ספק הוא עדיין שטיפת מוח. הוא עדיין חינוך רע. נ"ב - על מה לעזאזל אתה מדבר בכפר-סבא?!?