../images/Emo182.gif
האם החיים מספקים אותכם? נראה לי שהשאלה פה הפוכה... החיים לא אמורים לספק אותי. אני אמורה לספק את התרחשותם. לי תמיד מרגיש כשעולה שאלה כזו, אני מרגישה במינוס. מרגישה שיכולתי לעשות יותר, הרבה יותר, בכדיי להוסיף תוכן איכותי לחיי. ויחד עם זה מאמינה שתחושת התיכול הזו מיותרת, והיא עצמה הרסנית יותר מעשייה לא מקסימלית.. האם אתם פוחדים מהמוות? בטח שפוחדת. פוחדת פחד מוות מהמוות. אבל יותר מפחד המוות של עצמי פוחדת לאבד אנשים אהובים. פוחדת לכאוב את אובדנם. כשלעצמי, מפחידה אותי התחושה של אין לי שליטה על היכולות שלי. סוג של רעידת אדמה קיומית האם אתם מוכנים לקראתו? אני בספק אם יש אדם שמוכן למוות שלו. ומתוך הכרות אישית עם הידיעה שהמוות מתקרב, לא בטוחה שאני ארצה למות גם ברגעים הכי הכי סופניים. מאוד פשוט לי היום ממרומי יכולותי התקינות, להגדיר את חיי כחסרי תכלית לקיום. העובדה היא שקיימים אנשים שנלחמים על כל נשימה ונשימה שעולה באפם, גם בימים ובשעות של מחסור תפקודי עצמאי. מה תעשו כשיגיע היום שבו לא תוכלו לעשות דברים בכוחות עצמכם? אין לי מושג. איך מתמודדים עם מוות? נותנים לכאב להציף אותך. ולא מנסים להיות חזקים. לא סתם יש ביהדות את השבוע, חודש ושנה. אלה זמנים שהמתאבל אמור לקלוט את המשמעות של האין חזור. לבכות , לשתף ושוב לבכות ולשתף. ולדעת שהאהוב אומנם פיזית לא איתנו, אבל אם נרצה להאמין, הוא נמצא שם ליידנו בכל רגע שנרצה. את הגעגועים, לא ניתן להעלים, אבל לומדים עם הזמן לארגן להם מגרה מיוחדת בלב, שנפתחת בחגים, בחגיגות הפרטיות וביום השנה...