איך אנחנו חיים ?

[מכבס תולה]

../images/Emo32.gif איך אנחנו חיים ?

האם החיים מספקים אותכם? האם אתם פוחדים מהמוות? האם אתם מוכנים לקראתו? מה תעשו כשיגיע היום שבו לא תוכלו לעשות דברים בכוחות עצמכם? איך מתמודדים עם מוות? יש למישהו תשובות לכל הרוחות?

 

[ק י ק ה]

שאלות קשות

לצערי אין לי תשובות. השאלה ממה מפחדים יותר לאבד משהו אהוב או את החיים שלך.

 

[מכבס תולה]

גם וגם

דבר גורר דבר... אירוע גורר אירוע, רצון כנגד תקווה. תקווה כנגד ייאוש.

 

[ק י ק ה]

../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif

 

[3שרונית]

תשובות ?? לא ממש

"בעידן תחרותי זה, כאשר כולם אצים למלא את האסמים באוצרות להשיג את מירב התענוגות מחפשים אהבה אושר ושלום ובדרך רומסים את הבא בתור. בעולם הזה של אהבת בשרים לעומת אהבת אנשים "האני" חפץ למלוך על כס של כבוד..." לא חושבת שיש מישהו שבאמת ובתמים מסופק מהחיים שלו. לא חושבת שיש מישהו שלא פוחד מהמוות, מהלא נודע מהסוף , אבל צריך להתרכז בחיים ולא לחשוב על המוות , בסוף עוד נמות מפחד..

 

[a girl named tal]

אני מאמינה

שבמידה זו או אחרת, כל אחד מאיתנו לפעמים חושב על המוות, ומידת הפחד ממנו משתנה בהתאם לנקודה שאנחנו נמצאים בה בחיים, בגיל, ובנסיבות. לא חושבת שאפשר באמת להיות מוכן למוות של עצמך, לא הגיוני לי. אולי אם מדובר באדם בעת גסיסה, כשכבר ברור לו מעל כל ספק שיומו קרב, והוא מצליח להשלים עם זה ואף לחכות לזה לשם ההקלה, אבל מן הסתם קשה לי להתחבר ולהזדהות. אני חושבת שאפילו אדם על סף התאבדות, לא רוצה באמת למות, הוא פשוט לא רוצה לחיות...וזה אולי נשמע אותו דבר, אבל אני מוצאת הבדל גדול בין השניים. כן, אני פוחדת מהמוות פחד מוות. אני לפעמים כועסת על העובדה שאני יודעת שיום אחד הוא יגיע, זה פשוט לא מקובל עליי, שמישבו פשוט יכבה לי את האור יום אחד. אבל זה קורה לעתים רחוקות, סתם מתוך מחשבה שיכולה לקרות אפילו בעקבות סרט, או מקרים מסביב, וזה נעלם תיק-תק ולא מטריד אותי, נראה רחוק. לגבי מוות של יקרים לי? מפחיד אותי יותר מהכל. איך מתמודדים עם מוות? לא מתמודדים עם מוות מתמודדים עם החיים מתמודדים עם מה שהיה ועם מה שיהיה לא מתמודדים עם המוות מתמודדים עם החיים

 

[היפה שי]

לא מפחד מהמוות אלא ממה שיקרה אחריו

מפחד מלדעת איך נראים החיים שלאחר החיים . הרי הבן אדם רקנפטר מן העולם הזה ועובר לעולם הבא . השאלה והפחד שלי הם : מה יהיה בעולם הבא ???

 

[a girl named tal]

"כל העולם כולו

גשר צר מאוד והעיקר, לא לפחד כלל"

 

[3שרונית]

איש חכם אמר...

... הצער על האתמול והפחד מהמחר..הם שני גנבים אשר לוקחים לנו את ההווה... .·.

 

[a girl named tal]

משפט יפה בתאוריה

אבל מעשית? לא לגמרי אני חושבת שאסור לחיות על הזמן בעבר ובעתיד אבל אני גם חושבת, שאסור לשכוח ושצריך להתחשב אני חושבת שהצער על האתמול והפחד מהמחר, יכולים ביחד להיות המתכון להווה חכם יותר ונכון יותר. לא לתת להם לגנוב, אבל גם לא לתת להם להעלם ..

 

[3שרונית]

מסכימה איתך

צריך ללמוד מהעבר והדאגה מהעתיד ממריצה אותנו ... אבל צריך לשים דברים בפרופורציות.

 

[a girl named tal]

עכשיו אנחנו לגמרי מסכימות

פרופורציות זה המפתח בחיים

 

[shelly1975]

המממ אכן שאלות קשות....

1. לפעמים אני מרגישה מסופקת ולפעמים מרגישה שלא עושה מספיק , לא מממשת את עצמי מספיק. 2. כן, בהחלט. אבל יותר מפחיד אותי להיות במצב של חוסר אונים ולהיתלות על אנשים. ביום שאאבד את העצמאות שלי, לא רוצה להמשיך, נראה לי שאעדיף למות. זו אני. פחחח אתה רוצה תשובות? מאיתנו? למה מי אנחנו? ג'וקים בעולם הגדול. כולנו. לא משנה אם אתה מחזיק בטייטל מכובד ומשכורת עתק, אתה עדיין הופך לאוכל לתולעים כשאתה מת, כל אחד נרקב, בין אם אתה סלב, ראש הממשלה, או "סתם" עובד פשוט. כולנו מגיעים לאותו מקום ולכן אין לאף אחד את הזכות להתנשא על מישהו. כולנו אותו דבר, באותו עולם, מנסים לשרוד, להנות, לאהוב, לצחוק, לחייך, להגיע לאושר המיוחל.

 

[a girl named tal]

שתהיי לי בריאה

 

[shelly1975]

מה יש??? אני אומרת ת'אמת מראות עיני

עצמאות זה נומרו אונו מבחינתי. ואם אני במצב של חוסר אונים לשארית חיי, לא תודה. אני לא מדברת על מצב זמני.

 

[מכבס תולה]

../images/Emo12.gif

 

[הדג נחש 2]

קצת קשה ההכללה אבל אנסה לענות...

מהסוף להתחלה...לכל הרוחות אין לי את כל התשובות אוליי רוח פא ושם...) ועכשיו ברצינות:פעם ראיתי מישהו שכתב שכל זמן שלא אכפת לך איפה אתה נמצא_ לא הלכת לאיבוד...וזה משפט שמלווה אותי...אבל לי נראה שלך מפריעה השאלה הראשונה יותר מכולן..לא יודע סתם תחושת בטן...

 

[בעלת רשיון על אופנוע]

איך אנחנו חיים ? שאלה באמת טובה.

אני מניחה שכל אחד בוחר את צורת החיים שלו, או רוצה לפחות להאמין בזה, שיש לו שליטה על החיים שלו. אבל בסוף מתברר לכולם שמסלול החיים שלנו דומה, אפילו דומה מאוד. כולם היו בגן ובבית הספר המשיכו לצבא, והלכו לאוניברסיטה, חלק עשו טיול גדול לפני , אבל לקראת סוף שנות השלושים כולם נמצאים באותו מצב, נאבקים על חיפוש אחר בן/בת זוג ורצון להתיישב וחיפוש אחרי קריירה שגם אם היא לא ממש מממשת את הפוטנצייל שגלום בנו, אנו מתפשרים על זה רק בגלל הכסף. אני למדתי שאני עושה את המירב שיש בי ומה שצריך לקרות יקרה ואם זה לא מצליח אז אני לפחות את שלי עשיתי. וכנראה שזה לא ממש נועד לי, אלא לאחרים. מוות, הייתי רוצה להאמין שכולנו מגיעים לגן עדן ושם בפתח אנחנו יכולים לראות את כל האנשים היקרים שהלכו לעולם לפנינו, מן פגישת מחזור ענקית. למרות שאם זה נכון, יש למעלה התפוצצות אוכלוסין. למרות שהגוף שלנו הופך לאפר , אני רוצה להאמין שמה שאני עושה כרגע, ישאיר חותם בעולם הזה, ישפר את החיים של אחרים ויתן להם את התקווה שלה הם זקוקים. חוץ מהצורך שלי בחיים לחיות ולהנות מכל רגע, אני מקפידה לא לפגוע באחרים , אלא אם הם פגעו בי קודם, אני משתדלת להיות חברה טובה לאנשים שסובבים אותי ולהעניק מעצמי לאחרים.

 

[MaYcHuK]

מנסה לענות

יכולה לענות קודם כל על השאלה " מה אעשה כשיגיע היום שבו לא אוכל לעשות דבר בכוחות עצמי - אני חושבת שזה היום במידה וזה מצב קבוע שבו אשים קץ לחיי. אני בחורה כ"כ פעלתנית, כ"כ עצמאית שלא אוכל לסבול את חוסר האונים , את תלותי באחרים, את העול שאני אסחוב איתי. כמובן שאני לא שולפת תשובה מהמותן. חשבתי על זה רבות בעבר ובימים האחורינים יצא לי לחשוב על זה שוב בעקבות מקרה שקרה. כמובן שלא אבקש שאף אדם לעזור לי בזה, וכמובן שהדיעה הזו ידועה לכל סביבתי ותמיד תהייה ידועה כך שידעו כולם והדבר לא יפול עליהם כפצצה. האם החיים מספקים אותי? בעיקרון כן. רוצה לשנות כמה דברים קטנים באישיות שלי, באופי שלי אבל זה ביני לבין עצמי. מאמינה שברגע שאשנה זאת הדברים יתחילו להסתדר. תמיד אמרתי "שנה עצמך וכל סביבתך תשתנה" אני מאוד מאמינה בזה. האם אני מוכנה למוות? לא . חושבת שרק חולים נואשות מסוגלים להכין עצמם למוות. כשאדם בריא הוא לא יכול להכין עצמו למוות. רק ברגע שהוא עצמו קולט שזה "הכביש" נגמר לו . הוא מכין עצמו למוות וימות בשלווה כלומר יהיה מוכן למוות ויקבל זאת בהבנה. ולקבל את המוות זה לקבל בהבנה את המצב ולהתמודד איתו. איך מתמודדים עם מוות? תראה יש לי דודה שאני מתה עליה. היא בגיל פנסיה והאישה הזו איבדה בת לפני 30 שנה, בעל לפני 15 שנה ועוד בת צעירה לפני שנה וחצי. אתה יודע איך היא מתמודדת? היא נרשמה לקורס קרמיקה. היא מוציאה את האנרגיות שלה על עשייה, היא מקדישה עצמה לנכדים וכל פעם ככל שעובר הזמן היא מצליחה להחזיק עצמה יותר ויותר. היא נרשמה לסדרת הרצאות, אנחנו בני המשפחה מדברים איתה המון, מבקרים אותי לעיתים קרובות, מדברים איתה, מטיילים איתה, יוצאים לאכול איתה, הנכדים שלה < הילדים של הבת שנפטרה לפני שנה וחצי > - למענם היא חיה בעצם, הילד היחיד שנשאר לה עם 2 ילדים לא עוזב אותה לרגע. בקיצור תעסוקה, הרבה אהבה , לתת לאחרים להתקרב אליך, לא להיסגר בתוך בועה, למצוא עיסוקים שניתן להוציא את הכעס שלך < כמו ציור, קרמיקה, עץ וכו'> , לבכות והרבה - בכי משחרר, לא להרחיק את הקרובים לך, לא לאבד קשר עם המשפחה אלא לחזק אותו , למצוא סיבות לחיות ולהבין שכן האבדה היא גדולה אבל החיים ממשיכים אין מה לעשות עם זה , להבין שמה שאותו אדם שאיבדת היה רוצה הכי בעולם זה שאתה תקום על רגליך ותשתקם. אני מאוד מקווה שהצלחתי לענות או לפחות לתת כיוון חזק ואמץ

 

[magenta73]

...

האם החיים מספקים אותכם?> תלוי מה וכמה אתה דורש מהחיים שיספקו לך... האושר הוא להנות ממה שיש. האם אתם פוחדים מהמוות?> לא. האם אתם מוכנים לקראתו?> לא. מה תעשו כשיגיע היום שבו לא תוכלו לעשות דברים בכוחות עצמכם?> אני לא אוכל לעשות כלום.... נכון? איך מתמודדים עם מוות? > זה לא קל, אבל מתמודדים. מבכים את האדם. אוהבים אותו. זוכרים אותו.