כואב כל כך!
אוי גואה'לה. הייתי רוצה לזרוק לך קלישאה כזאת שהזמן מרפא. אבל זה שטות. הוא לא. אני מוצאת את עצמי עדיין מתאבלת יום יום על סבתא שלי. עד כדי מחשבות ביזאיריות (כמו גלגול נשמות, מחכה לסימן ממנה..) אני מניחה שיום יבוא והכאב נהיה קל יותר לסחיבה, אבל לא כי הוא קל יותר, אלא כי את חזקה יותר. והילדים? והמציאות? - נראה לי דווקא הם יכולים לשמש כמשהו מקל. אולי עכשיו זה עוד מוקדם, אבל זה יבוא. ובאמת יש לך ילדים מדהימים.