והנה הסיפור שלי...
עלינו בפטמבר 1994, בהיותי בן 8. אני זוכר הכוללללל ואת עצמי מגיל 4. כשאמא סיפרה לי שאנחנו מהגרים נראה לי שמחתי וחשבתי שאנחנו נוסעים לחו"ל. אז מרוב ההתלהבות סיפרתי לחבר'ה איתם נשארתי ב- PRADLYONKA, שזה משאירים אותך בביה"ס אחרי הלימודים, עד שאמא חוזרת מהעבודה. כשאמי גילתה זאת מהמורה שלנו, היא ביקשה ממנה לא לספר זאת לאף אחד ( יהודים) ואותי כמעט הרגה. עלינו ממש בחמולה ואני זוכר שלא נתנו לנו לעבור בשער הזה שבודק אם יש עלייך מתכות, כי לסבא רבא שלי יש ברך מברזל ( עשו לו ניתוח במלחמת העולם... לא זוכר איזו
) ועד שמשפחתי קלטה מה זה לקח לנו המווווון זמן ועיכבנו שם את כולם. כמובן שאני זוכר את החום הנוראי כשירדנו מהמטוס וגם נראה לי אנשים חיכו לנו שם ובירכו אותנו ( איזו מדריכה רוסייה קיבלה את פנינו). הגענו לכפר סבא שם התגוררנו אצל עמיתה של סבתי שעלתה לכאן כמה שנים לפנינו, עד ששכרנו דירה ( גם בכפר סבא)... אחרי מספר ימים רצנו לרשום אותי לביה"ס הגזעני בו למדתי עד כיתה ו'. הזהירו אותי שאני לא אתאקלם עם שם מוזר שכזה שאי אפשר לבטאו ( לא שומעים את ה- ל' בסוף) ורצו שאעברת ( סרבתי בתוקף). עברית למדתי תוך חודשיים וכבר ידעתי לדבר. אני רק זוכר שבאחד הימים ששוב בכיתי לי בפינה מפני שהטרידו אותי עם היותי עולה, המחכנת החמודה שהייתה לי ( גבריאלה) שאלה אותי למה עצוב לי ומה קורה ועניתי לה שאין לי מספיק מילים כדי לאמר לה את שעל
י. ממש לא הצלחתי בלימודים וכולם תמיד השמיצו אותי ועשו עליי חרמים. הציצו בשירותים אם עשו לי ברית ואפילו המורה שאלה אותי בשקט, מתי...
תמיד פגעו בי והרביצו לי, למרות שהייתי גדול מכולם פיסית ובגיל ( ועכשיו כשכולם בצבא אני לומד עם קטינים). אבל אני לא רציתי להרביץ לאף אחד כי תמיד אמרתי לאמא... ומה אם אפגע בו
תמימות של ילד... עם השפה לא היו לי בעיות, אבל עם החברה כן. יום אחר יום חזרתי מביה"ס בוכה והיו צעט מאוד רוסים אצלנו... ואלה שהיו, התביישו לדבר רוסית והתנהגו כמו ישראלים מפגרים. אני זוכר שבחודש הראשון בכיתה ישבתי המום והסתכלתי מסביבי כמה שכולם משתגעים ואיך הם בכלל מעיזים להתנהג כך, כשבאוקראינה כולנו ישבנו בדממה והרמנו יד כשרצינו לדבר ולמדנו, כאילו
דבר שפה בכלל לא ראיתי. הייתי המום והרגשתי שאני בגנון... לאן הגעתי לעזאזל
ובהתחלה כתבתי בעברית משמאל לימין, עד שהתרגלתי. ולא הבנתי למה כולם מרימים אצבע ולא יד
מה השטות הזאת
סקלו אותי באבנים ומה לא... אף אחד לא רצה לעזור והמנהלת הפרה אמרה לאמי מה אפשר לעשות כשילד בכיתה א' יורק עליי
משנה לשנה הכול רק החמיר והמחנכות לא עזרו, למרות שראיתי הבנה מצידן. באנגלית תמיד הייתי הכי טוב ושנאו אותי על זה ( רק המורה אהבה
), תנ"ך אף פעם לא הצלחתי ( לא כמו עכשיו) וגם מתמטיקה ( בדיוק כמו עכשיו)... מאוד אהבתי ואומנות והמורה תמיד פירסמה ציורים שלי ותמכה בי, כי אני יודע לצייר והמורה למוסיקה ( רוסייה), תמיד ניסתה להגן עליי ( לא מזמן פגשתי אותה)
אני זוכר איך בן השכנים תמיד התעלל בי ועוד ילדים אחרים בשכונה, לא נתנו לי ללכת במקומות מסויימים ותמיד איימו עליי. ובכיתה היה אצלי אחד מטורף שהפך את חיי לגיהינום, עם חברו... שמשפחתו הייתה רוסיה
פעם אחת הסבתא של החבר הגיע לברר איתי עניינים ולשאול למה נעלתי את נכדה בשירותים
כששאלתי אותה אם היא דוברת רוסית ה**** אמרה שלא ( למרות שבסוף דיברה איתי רוסית). באמצע כיתה ו', עברתי עם אמי לנתניה, כי כאן קנינו דירה. הגעתי לבי"ס אחר, לכיתה אחרת וכאן נדהמתי מהתמיכה שקיבלתי בכיתה ומהרצון שלהם לעזור לי. כמעט בכיתי מרוב אושר... אחרי זמן קצר עברנו כולנו לחטיבה, שם כבר פחות או יותר הסתדרתי, התחלתי באמת להתעניין במחשב והפכתי למנהל אתר ביה"ס עם הזמן וכו' וכו'... עד שנפגשו דרכינו
ואז נסענו למלון בנתניה ליד הים שהיה ממש כיף בו.. אני כול הזמן הלכתי לים.... ואז דודה שלי לקחה אותי אליה ואמא נשארה במלון ורק אחרי כמה זמן היא הגיעה להרצליה ושם אנחנו מתגוררים עד היום.
זה היה יותר טעים משוקולד! (
