אני מקבלת את העצב
ונותנת לו להיות. אני לא נלחמת. אני מנסה לברר מאיפה הוא מגיע, מה הוא רוצה להגיד לי, איזו מועקה הוא נושא בתוכו, ובנתיים קשה לי.. ובתוך זה געגוע למטפלת שלי.. כתבתי לה מייל, ענתה מרגש מאוד
.. אני לא נלחמת כי אין לי אנרגיות מיותרת לבזבז על מלחמה אבודה מראש - הרי העצב הגיע וקיים, לא? אז איך אסלק אותי במלחמה? רק "בריקוד"
המלחמה היחידה שאני מנהלת היא לשים את המסכיה הזו פה בעבודה.. אולעשות מה שצריכה ולעוף מפה.. ואולי לא להגיע מחר-מחרתיים.. לקחת זמן לעצמי.. בכל מקרה אני חושבת שחלק מזה בא מלבד.. לבד או בדידות, לא בטוחה מה ההגדרה המתאימה. ולא משנה ההגדרה, משנה ההרגשה.. קר לי...
אני מכירה את זה אצלי, זה בא לי בפיקים.. ועובר.. תודה לכולן על החיבוקים, לא יזיקו עוד כמה.. קר לי