../images/Emo7.gifצילום מהגהינום ../images/Emo122.gif../images/Emo5.gif
התור היה אמור להיות בבוקר, יצאנו שעתיים לפני "לייתר ביטחון" (מכאן לבילינסון בכבישים פתוחים זה מקסימום שעה) נתקענו בכל פקק אפשרי (מישהי שמעה דיווחי תנועה היום? עומס בגלל.......... סוס שעומד בצד הדרך!!
) כשהגענו לבילינסון אני ירדתי מהרכב ובעלי המשיך הלאה לחפש חניה נכנסתי לפתח הראשון שראיתי, מצאתי "נשים" עליתי וחיכיתי שמישהו יבוא... אחרי רבע שעה נמאס לי לחכות לאף אחד, המשכתי למחלקה אחרת, ושם הסתבר שאני בכלל צריכה רנטגן ולא נשים "איפה זה הרנטגן?" "לכי ישר, ימינה, שמאלה, קדימה אחורה, תרדי במעלית לקומה 1, תעלי לקומה 2, תפני שם שמאלה, ישר, אחורה ימינה, תצאי החוצה לגינה יפה, תלכי שם בשביל ישר ימינה שמאלה..... תכנסי לבניין גבוה, תעלי לקומה 3 תרדי לקומה 1, שמאלה אחורה ימינה ישר שם זה הרנטגן" (כך בערך היה נשמע לי ההסבר שקיבלתי...) ירדתי לקומה 1, והתקשרתי לבעלי לבדוק איפה הוא "אני בחוץ, בואי" יופי טופי! מאושרת וטובת לב ירדתי קומה נוספת ויצאתי החוצה לגשם... "איפה אתה?" "אני בחוץ, אני מגיע" "כן, גם אני בחוץ ואני לא רואה אותך" "תכנסי אני מגיע" נכנסתי... אחרי 5 דקות "איפה אתה?" "אני בפנים, איפה את?" "גם אני בפנים" "תעלי לקומה 1" עליתי... "איפה אתה"................... החלטתי לחפש על דעת עצמי את הרנטגן... "איפה הרנטגן?" "תצאי מהבניין החוצה, תכנסי לבניין הגבוה, זה ליד המיון" חיפשתי דרך אחרת החוצה מהבניין, יצאתי... חיפשתי בניין גבוה.... הממממ.... יותר נכון התחלתי לחשב איזה בניין יותר גבוה מהשני
הסתובבתי קצת בשבילים, מצאתי שלט פצפון "מיון" וחץ קטן... איזה יופי לי!! אני בדרך!! נכנסתי, קיבלתי הוראות הכוונה לרנטגן, הלכתי לפי ההוראות... ו-הופ! אני ב"חוץ" שלישי!! שוב טלפון "איפה אתה?" "אני בגן עם הרבה פסלים, איפה את?" "אני בגן עם הרבה דקלים"
המשכתי ללכת, הגעתי לפרוזדור עם מיליון קשתות שאחות אחת אנטיפתית לגמרי הבטיחה לי ש"בסוף הפרוזדור יש מעלית" אז הלכתי... גיליתי בין הקשתות כלמיני פניות שנראות כמו מנהרות מילוט תת קרקעיות (כל הפניות היו מוסתרות עם הקשתות! אם אני לא בזווית של 90 מעלות לפניה אין סיכוי שאני רואה אותה!!) ב"סוף הפרוזדור" הגעתי למקום עם המון עמודים, נשבעת לכן, אני עוד חושבת "מה זה זה, מי בנה פה כנסיה" ואני רואה שלט "בית כנסת" אחלה.. המעלית בטוח לא שם... חזרתי על עקבותיי, פניתי באחת הפניות (אין לי מושג איזו...) עד.. שהגעתי לארומה "איפה את?" "אני בארומה, איפה אתה?" "אני בחוץ"
"תגיע לארומה" "צאי החוצה ונלך יחד"... הייתי על סף פיצוץ! חצי שעה אני משוטטת בבי"ח, לגמרי לא סביב עצמי!! ולמרות זאת עדיין לא מצאתי את מקום מסתור הרנטגן!! "אני פה בארומה, תשאל איפה זה ותגיע! מפה אני לא זזה!!" הגיע.. הגיע! משם מצאנו מאד מהר את הרנטגן, חתמנו על כלמיני ניירות שונים ומשונים, וחיכינו... חצי שעה לפני שנכנסתי יצאה אשה אחת מהצילום, כולה חיוכים ואושר והכריזה "בנווווות! זה ממש לא כואב!!" טוב טוב... אני אמנם מעולם לא עשיתי צילום וכבר יודעת לדקלם "כל אשה והגוף שלה"... מי אני שאהרוס לאחרות את הבועה! הגיע תורי... הלכתי להתארגן, הסתדרתי לעצמי במיטה, והתחלנו... אין לי מושג מה היה שם, זה היה כאבי רצח!! כן כן, לשניה אחת אבל כאב יותר ממחזור!!! האחיות והרופא שם היו הראשונים בעולם לשמוע אותי כואבת ואפילו קצת בוכה!! (בדרך כלל בטיפולים כואבים הרופאים היו בודקים כל חצי דקה שאני עוד חיה ולא איבדתי הכרה, כי לא הייתי מוציאה הגה אחד מהפה!) כשהאחות ביקשה ממני להרים ידיים כדי להתחיל בצילום עצמו אני כבר הייתי בלי כח, הידיים פשוט נזרקו מאחורי הראש... אחרי הצילום קיבלתי בחילה איומה, חולשה נוראית, רעידות בלתי פוסקות, השכיבו אותי חזרה על המיטה עם ראש נמוך, ואצו רצו להביא שקית לכל מקרה שלא יהיה... כאן איבדתי תחושה של זמן מתישהו הצלחתי לקום וללכת קצת, התלבשתי (עם דלת פתוחה- שאם יקרה משהו...) השכיבו אותי חזרה על מיטה אחרת, קראו לבעלי והזעיקו סניטר לשלוח אותי ישירות למיון
היה לי קשה מאד לנשום, הגוף שלי הרגיש לי כמו בובת סמרטוטים, הבחילות באו והלכו... במיון נשים הכניסו אותי לחדר להשגחה, לדעתי הייתי שם רבע שעה אבל בעלי סיפר לי שזה היה 3 שעות
עכשיו מרגישה קצת יותר טוב (בבית, נחה..), הכאבים בבטן פחתו משמעותית (כמו מחזור "נחמד"..), החולשה עדיין בעינה, אני לא בדיוק מפוקסת... העיקר שזה מאחורי... ערב טוב שיהיה לכן!
) ניסיתי לקבוע בהרצליה אבל כל התורים תפוסים בגלל כל הבנות שביטלו להם היום בזבולון כל התורים תפוסים השבוע במאיר כבר הפסיקו לעשות צילומים......... בלין בחיפה גם.... למישהי יש טלפונים למקומות שאפשר לעשות בהם צילום רחם? זה יכול להיות גם בת"א, עפולה, עכו..... אני חייבת עוד השבוע!
