זה כזה הזוי המצב הזה
מצד אחד הוא, ומצד שני היא, ואני לא יכולה יותר לשמור את זה לעצמי, אני חייבת לצעוק את זה, ואני לא רוצה, פשוט לא רוצה לפגוע... ובינתיים אני בעצמי נפגעת הכי הרבה ואין לי דרך ואין לי אומץ לעצור את זה. וזה הורג אותי שאני לא מצליחה לעבור הלאה גם אחרי כ"כ הרבה זמן, ושאין לי מושג מה אני רוצה ומה אני עוברת, מה עובר עליי, והכי הכי הכי מעצבן אותי שאין לי את הפאקינג אומץ הזה כבר... רציתי כ"כ לדבר כבר, והייתי שניות מזה, ושוב כמו תמיד אני שותקת, אני לא רואה לזה את הסוף.. והכי גרוע שאין לי כוח לבית ספר הזה, פשוט אין לי כוח. בא לי לבכות.