הסיבה התכליתית במדעי הטבע והפילוסופיה.
בנושאים רבים עוסק הדיאלוג האפלטוני "פאדון". אך לביקורתו על פילוסופית הטבע נודעת חשיבות יתרה בתולדות הפילוסופיה. במהלכו של הדיאלוג מספר סוקראטס על ההשגות שעלו במוחו עם פגישתו הראשונה בפילוסופית-הטבע הפרא-סוקראטית. באחד הימים, כך הוא מספר, שמע סוקראטס אדם המצטט מתוך ספרו של אנאכסאגורס "על הטבע". הקטע שצוטט עסק בתיאוריה אודות-התפתחות-העולם – הקוסמוגוניה של אנאכסאגורס. לדעת אנאכסאגורס כל הדברים כולם מורכבים מזרעים קטנים לאין-שיעור השווים באפיונם ואיכותם לדבר אותו הם מרכיבים. אך בשלביו המוקדמים של הקוסמוס האנאכסאגורי כל אותם הזרעים מהם עתיד "לנבוט" העולם היו נתונים בצבר הומוגני אחד, החסר את תכונותיהם של הזרעים כשהם מופרדים זה מזה. בשלב זה של הגותו, בו הוא נדרש להציג את ההתפתחות הקוסמוגונית עצמה של הדברים השונים מן הצבר הזה, טוען אנאכסאגורס בעד בקיומו של זרע ייחודי – השכל או ביוונית "נוס" – מרכיב זה, כך הוא אומר, הוא הטהור והמזוקק ביותר מבין כל יתר מרכיבי הכאוס הראשוני והוא בעל תכונות כמו חופש תנועה ולכידות המאפשרות לו לנוע בקלות דרך כל הדברים ולהניע אותם. דבר אחרון זה – מעמדו הייחודי והרם של השכל בהגות האנאכסאגורית, הלהיבה מאוד את סוקראטס הינוקא שחשב כי הנה הוא מצא בדיוק את מבוקשו בדמותו של אנאכסאגורס – ההוגה שמכניס את השכל והרציונאליות התכליתית לעולם הטבע המכאניסטי של ההוגים הקדם-סוקראטיים. אולם בהגותו של אנאכסאגורס תפקידו של השכל בעולם הטבע מתחיל ונגמר בשלביה הראשונים של הקוסמוגוניה – שכן לפי אנאכסאגורס, מרגע התחלתה או "התנעתה" ע"י ה-'נוס', אין השכל ממלא עוד תפקיד כלל, שכן בשלב זה נכנסים הכוחות המכאניסטים של הטבע ובאינרציה המיוחדת להם מפרידים את הייחודי מן הכללי עד עצם היום הזה, בעוד שבקצוות הקוסמוס תנועת העלעול שלהם טרם הגיעה. אכזבתו של סוקראטס, שהיא בו-בעת ביקורתו של אפלטון היא רבה – ""אולם חברי, תקווה נפלאה זו התנפצה כליל, בראותי שהאיש אינו נזקק לשכל לשום תכלית, ואינו תולה בו סיבות להיערכותם של הדברים אלא במקום זה הוא מונה אויר, איתר מים ועוד סיבות תמוהות במספר רב כאילו הם מסובבים דבר מה" (פאדון 97-98). חזונו של אפלטון עצמו באשר לתורת-העולם או ביוונית – קוסמולוגיה, נרמזת אף היא בדיאלוג זה, שעה שפורש סוקראטס את ציפיותיו מספרו של אנאכסאגורס: "קודם כל [ילמד] אם הארץ שטוחה או עגולה, ולאחר שיגיד זאת – מיד ירחיב את הדיבור על סיבת הדבר הזה וההכרח שבו, דהיינו ילמד מהוא טוב יותר, ומשום מה מ ו ט ב שתהא עשויה כך" – זהו אפוא חזון המחפש את התבוניות המתוכננת מראש בסדר-הדברים. הבה - נבחן ביקורת זו. הסיבה התכליתית או האנטלכיה, ידועה לרוב בהקשר להגותו של אריסטו המתאר אותה כרביעית ואחרונה ביחס לשלושת הסיבות הקודמות: זו החומרית, הפועלת והצורנית. והיא המטרה אליה שואפים השינויים והתמורות בעולם. כאן לראשונה, השגותיו של סוקראטס מקבלים הגדרה ושם המייחדים אותם. לדידו של אריסטו העולם החומרי מושתת על חמישה יסודות. ארבעה מהם הם המים והאדמה, האוויר והאש ואילו החמישי – האיתר – מצוי אך בספירה שמעל לגלגל הירח, ומתוקף היותו טהור כל הקיים מעבר לגלגל הירח יהיה לעד, כך אומר אריסטו, בלתי משתנה ואלוהי – משמע נצחי. יסודות אלו עצמם מורכבים מחומר אחד הלא הוא החומר ההיולי – חומר החסר כל אפיונים, החומר הטהור שהיסודות האריסטוטליים הם צורותיו, חומר שלא יכול להופיע אלא כאחד היסודות שהוזכרו לקמן ולעולם לא בצורתו הטהורה. אולם ארבעת היסודות הארציים עצמם משמשים חומר לצורות נוספות – מורכבות יותר כאבנים ועצמות, טחב ושרירים וכו', בהתאם למודל האריסטוטלי הידוע של צורה וחומר. בשלב זה צורותיו הבסיסיות של החומר משמשות אף הן חומר לצורות גבוהות יותר ויותר, רמות שהן ת כ ל י ת ה של הקוסמוגוניה האריסטוטלית – הנעה מכוונת-מטרה, בניגוד לזו של אנאכסאגורס או דמוקריטוס, המכאניסטים. הקוסמוס האריסטוטלי הוא תמצית האנטלכיה – הוא נע מעלה מעלה לרמות מורכבות הולכות וגדלות של צורה (המורכבת מצורות ירודות ממנה, כאמור) שבשיאן מצוי החי ובראשו – האדם. המדע היווני כפי שאנו מוצאים אותו אחרי אפלטון ואריסטו חדור כל-כולו בייחוס האנטלכיה – התכלית הסופית, לכל דבר בעולם הסובב את האדם. תלמידיו של אפלטון וביניהם אריסטו עצמו, תארו את הארץ כמרכזו של היקום, מתוך הנחה שזהו ה-"טוב יותר" – ככדור המצוי תחת "גלגלי" שמיים הומוצנטרים – שווי מרכז, בו מקיימים כוכבי השבת והלכת את מסלוליהם היממיים והשנתיים במעגלים מושלמים, כשם שלימד אפלטון על המעגל ותאר אותו כ-"צורה המושלמת". את הרגל והיד הסביר אריסטו הביולוג הגדול מתוך תכליתם לשמש לאחיזה או הליכה, כשם שהאתיקה עצמה, והרפואה גופה משמשות לחיים טובים יותר ובריאים יותר בהתאמה (ראה אתיקה ניקומאכית ספר א' סעיף א', תר' י. ליבס). הפיסיקה האריסטוטלית תארה את תנועת הגופים כפועל-יוצא של שאיפתם למקומם הטבעי, האוויר והאש לרום – המים והאדמה לתחתית העולם. אך כלום השקפת עולם זו לא מחטיאה את טיבה של התכלית? הרי מהי זו? – התכלית היא ידעה מוקדמת הקיימת טרם סופו של השינוי – המטמורפיזם, טרם התממשותה בפועל של הפוטנציה בחומר האריסטוטלי, בניגוד לסיבה הפועלת או החומרית הקיימת לפני ורק לפני הדבר אותו היא מחוללת. אמנם תכלית האתיקה היא הכרת המידה הטובה, ותכלית הרפואה היא הגהות והחוסן, אולם בתחומים אלו הידיעה של המצב הסופי (ביוונית – היפוסטאסיס) קיימת ונלמדת. אך האם ניתן לומר זאת גם על מדעי הטבע? כלום באמת נוכל לצפות לאן מתקדם השינוי שבדברים, לפני שדברים אלו הגיעו אל המצב שנוכל לקרוא לו בשם "מיצוים"? לדעתו של כותב שורות אלו רעיון זה הוא בגדר דבר והיפוכו – שכן אין לחזות מראש באמצעות הסיבה התכליתית, תכלית שעדיין לא ידועה לנו בוודאות! (ראה להלן את עמדתו של דקארט). המדע היווני זכה לחסותה של הכנסייה הקתולית שניוונה אותו, והשתמשה בו בכדי להשליט את הדוגמות הדתיות שלה. יהוה היהודי-נוצרי היה בדיוק אותו נושא-הידיעה שלו נזקק המדע היווני עבור חזונו האנטלכי – השען הזקן שרקח במוחו את כל יצירי הבריאה. האלוהים הנוצרי-יהודי הוא התגלמותה של האנטלכיה, שבאורח אנתרופומורפי וקיצוני לאין שיעור מן המדע היווני הבטיח לא רק כי תכלית העולם היא התהוותו של האדם אלא אף את רווחתו בעולם הזה. אולם עם בו הרנסאנס והיחלשותה של הכנסייה, המדע החדש של גלילי, קופרניקוס, בראהה ואחרים התחיל אט אט להתיר את פקעת המדע היווני. במדע התוכנות (אסטרונומיה) הדבר החל עם פרסום התיאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס שסתר מניה וביה את התיאוריה הגיאוצנטרית שמקורה באפלטון ושנמסרה ע"י קלודיוס פתולמאיוס – תלמי במקורות העבריים, עי" כך שטען כי השמש היא מרכז היקום. נמשכה בתגליתו של גלילי, שהבחין בארבעת ירחיו הגדולים של צדק וע"י כך סתר את הדוגמה האריסטוטלית לפיה כל הגופים השמימיים חגים סביב הארץ, ונסתיימה במאה ה-19, בתגליתו המרעישה של סר ויליאם הרשל, שהבחין בקיומם של גלקסיות נוספות אותן הוא כינה "ערפיליות" ו-"איי עולמות" המכילים רבבות של רבבות של כוכבים ופלנטות הרחק הרחק מתחומו של כדוה"א – ממש כשם ששיערו זאת לויקיפוס ודמוקריטוס, שאת כתביהם – כך גורסת השמועה, רצה אפלטון לראות נשרפים, במיטת חוליו, שעה שגסס.
