אז הלכתי לחפש גם היום עבודה..
החלטתי שאסור לי להתייאש ושאי שם עוד מחכה לי עבודת חיי לתקופה זו (מישהו אמר מלצרות?) קמתי, התקלחתי, התבשמתי, לבשתי ממיטב מחלציי (או יותר נכון את החולצה שהכי מבליטה את הפן הרציני שבי) ונסעתי בעזרתה האדיבה של אמא למרכז המסחרי הקרוב (זה מה שקורה כשאין לך רשיון.. יש צורך להזכיר שאני באמת צריכה להשלים את כל מה שהוצאתי על שיעורי הנהיגה ובשביל זה אני צריכה.. אממ.. עבודה?). עשיתי סבב חנויות. ועוד סבב חנויות. (ולא-לאף חנות לא הייתה תלויה מודעה שדרושה להם עובדת חייכנית וחרוצה עד לגיוסה). מיותר לציין שלאחר 6 שעות במקום (כולל ארוחת צהריים טעימה במקום שדורש שהמלצריות יהיו אחרי צבא כמובן) יצאתי מאוכזבת לכיוון הבית.. אה, ואתם רוצים לשמוע (או לקרוא יותר נכון) שיחה מאוד מבדרת (אם היא לא הייתה עצובה)? אני אספר לכם גם אם התשובה הייתה לא אז עדיף שתגידו כן.. אני נכנסת לי למקדונלדס (כנראה שאני באמת מיואשת) ושואלת בחיוך רחב את העובד החמוד שבדלפק אם דרושים עובדים. הוא מצביע על מישהי בחולצה כתומה ואני ניגשת אליה.. אני: שלום, אתם צריכים עובדים? (דופקת חיוך מנומס) היא: לא (באופן חד) אני: טוב, תודה (מנסה למנוע מעצמי לא לעשות שימוש באצבעותי לשם תנועה מגונה) היא: לאיזה כיתה את עולה? (זאת רק אני או שבית ספר כבר התחיל?) אני: אני הולכת לצבא היא: מתי את מתגייסת? אני: מרץ היא: לא אני: טוב, תודה (אין צורך שאני אחזור על עצמי, נכון?) עכשיו שאלה לי אליכם.. אם היא לא צריכה עובדים - למה היא מבזבזת את זמני (שמסתבר שאינו יקר)? אם היא כן צריכה עובדים - למה היא אמרה לי "לא" לפני ששאלה עלי פרטים נאמ נאמ אז גם היום לא מצאתי עבודה..