ההגנה עסק הרבה פחות מהשאר בפגיעה
באוכלוסיה אזרחית וההשתתפות שלו בפעולות שכאלה הייתה שולית. לכן אינני מתייחס אליו. עם זאת האצ"ל והלח"י, על אף שהיוו אחוז קטן, הייתה להם השפעה על הכלל והתשלבו לאחר קום המדינה בפוליטיקה כמו גם באתוס הציוני. אני לא אתפלא אם החמאס מעוניין בסתר ליבו בטרור, גם אם איננו מיישם זאת כרגע (החמאס בחודשים האחרונים הוא שולי ביותר בטרור, על אף ההתעסקות התקשורתית בו), וגם לא אתפלא אם הפתח' והפלסטיני המצוי מייחלים בסתר ליבם לא"י השלמה מן המקבילה הפלסטינית. אבל יש הבדל בין רצוי למצוי. הפתח' כארגון חילוני לא נתלה בהבטחות לפתרונות קסם, ויש לו ראייה מפוכחת הרבה יותר של הדברים, גם אם היה רוצה לקבל לידיו את מלוא הארץ (בדומה מאוד אגב ליהודים השואפים לשליטה על כל א"י אך מעדיפים שתי מדינות לשני עמים מהבנה כי הדבר איננו פרקטי). אבו-מאזן תמיד היווה את הפן המתון באש"ף. הוא התנגד לאינתיפאדה והביע את התנגדותו לטרור לכל אורך הדרך. לו היה לו נוח להעלים עין מן הג'יהאד הוא לא היה מתעמת עם ארגוני הטרור כפי שהוא עושה כרגע - מתקופת שלטונו אירעו עימותים רבים בין אבו-מאזן לארגוני הטרור שכללו גם פיגועים כנגד אנשי המשטרה שהסתיימו לעיתים לא מעטות במוות. ישראל הייתה צריכה מההתחלה לעמוד לצידו של אבו-מאזן ולסייע לו ביטחונית וציבורית - ע"י קיום מחוות הומאניטריות על מנת להוכיח לפלסטינים כי שלטונו המתון נושא פרי. עד עתה ישראל לא עשתה זאת, ולהיפך - רק פגעה במעמדו וחיזקה את החמאס עד כדי כך שההשתתפות של החמאס בבחירות הינה כבר בלתי נמנעת (כבר לא ניתן לכפות בשלב כה מאוחר את מניעת ההשתתפות הזו של החמאס מבלי שהדבר יעבור בשתיקה כאילו לא קרה דבר). ההזדמנות האחרונה של ישראל היא לפחות לחזק את אבו-מאזן כעת כדי להטות לטובתו את הסיכויים, אולם גם ישראל נמצאת תחת בחירות, וסיכויים שמפלגות יבצעו צעד שאיננו פופוליסטי גרידא הינם נמוכים עד אפסיים.
באוכלוסיה אזרחית וההשתתפות שלו בפעולות שכאלה הייתה שולית. לכן אינני מתייחס אליו. עם זאת האצ"ל והלח"י, על אף שהיוו אחוז קטן, הייתה להם השפעה על הכלל והתשלבו לאחר קום המדינה בפוליטיקה כמו גם באתוס הציוני. אני לא אתפלא אם החמאס מעוניין בסתר ליבו בטרור, גם אם איננו מיישם זאת כרגע (החמאס בחודשים האחרונים הוא שולי ביותר בטרור, על אף ההתעסקות התקשורתית בו), וגם לא אתפלא אם הפתח' והפלסטיני המצוי מייחלים בסתר ליבם לא"י השלמה מן המקבילה הפלסטינית. אבל יש הבדל בין רצוי למצוי. הפתח' כארגון חילוני לא נתלה בהבטחות לפתרונות קסם, ויש לו ראייה מפוכחת הרבה יותר של הדברים, גם אם היה רוצה לקבל לידיו את מלוא הארץ (בדומה מאוד אגב ליהודים השואפים לשליטה על כל א"י אך מעדיפים שתי מדינות לשני עמים מהבנה כי הדבר איננו פרקטי). אבו-מאזן תמיד היווה את הפן המתון באש"ף. הוא התנגד לאינתיפאדה והביע את התנגדותו לטרור לכל אורך הדרך. לו היה לו נוח להעלים עין מן הג'יהאד הוא לא היה מתעמת עם ארגוני הטרור כפי שהוא עושה כרגע - מתקופת שלטונו אירעו עימותים רבים בין אבו-מאזן לארגוני הטרור שכללו גם פיגועים כנגד אנשי המשטרה שהסתיימו לעיתים לא מעטות במוות. ישראל הייתה צריכה מההתחלה לעמוד לצידו של אבו-מאזן ולסייע לו ביטחונית וציבורית - ע"י קיום מחוות הומאניטריות על מנת להוכיח לפלסטינים כי שלטונו המתון נושא פרי. עד עתה ישראל לא עשתה זאת, ולהיפך - רק פגעה במעמדו וחיזקה את החמאס עד כדי כך שההשתתפות של החמאס בבחירות הינה כבר בלתי נמנעת (כבר לא ניתן לכפות בשלב כה מאוחר את מניעת ההשתתפות הזו של החמאס מבלי שהדבר יעבור בשתיקה כאילו לא קרה דבר). ההזדמנות האחרונה של ישראל היא לפחות לחזק את אבו-מאזן כעת כדי להטות לטובתו את הסיכויים, אולם גם ישראל נמצאת תחת בחירות, וסיכויים שמפלגות יבצעו צעד שאיננו פופוליסטי גרידא הינם נמוכים עד אפסיים.
